אהלן,
האמת היא שרציתי לכתוב משהו בענייני טו' בשבט, ובמסגרת הרפרוף היומי על ידיעות / הארץ / ישראל היום נתקלתי במאמר מעניין ממש של דרור אידר מ"ישראל היום" שמשווה בין חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (כן כן, זה שהוא בומבה של נביא) לבין אכילת פירות יבשים בחג. מה שאני לקחתי מכאן הוא את הסמליות של הפרי המיובש כסמל לאדם פסימיסט וחסר תקווה, חסר שורשים וראייה לעתיד.
במקום להביא פראפרזה, פשוט קראו את הטור כלשונו (על אף דימוייו המעט מוזרים של אידר - ממתי שמים פוחלצים בפינות חי בבתי ספר יסודיים...? ספוקי....). את דעותיי בנושאים מגוונים אכתוב בפעם הבאה.
טו בשבט שמח!
בשבוע שעבר בתי הלכה להירשם לכיתה א'. היא חיפשה בבית הספר את פינת החי ששמעה עליה רבות מאחיה. כשחזרה משיטוטיה סיפרה שראתה את "החיות המיובשות", הגדרה יפה לפוחלצים המעטרים את המסדרונות... וגם אוקסימורון חביב המאחד הפכים: חי ומיובש בכפיפה אחת.
דומה שגם מנהגי ט"ו בשבט שהשתרשו במחוזותינו מכילים הפכים לא מעטים ובראשם - מנהג אכילת פירות יבשים - כמעט אמרתי: פוחלצי פירות - בחג האילנות! האם מסורת הגלות היא השולטת בחג שעניינו חיבת הארץ? כן, אני מכיר את השורשים ההלכתיים שלו: תאריך המפריד בין יבול השנה הקודמת לחדשה ביחס לתרומות ומעשרות ועוד. אבל גם מצוות התלויות בארץ קשורות לחיבת הארץ ולעבודתה. מדוע פירות יבשים? פעם היינו שם, ומאוד רצינו לאכול פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. פירות יבשים היו אפשרות כמעט יחידה לטעום משהו מזיכרונה של הארץ שממנה גלינו ואליה חלמנו לשוב. הפירות המצומקים והיבשושיים תאמו את הימצאותנו לא בבית. לא פירות טריים, גם לא ממש גידולים עבריים - פירות יבשים.
הנביא יחזקאל, ברצותו להמחיש את קללת הגלות - השתמש במטאפורת היובש. בחזון העצמות היבשות (פרק ל"ז) האלוהים מניח את יחזקאל בתוך בקעה "והיא מלאה עצמות... רבות מאוד... והִנֵה יבשות מאוד". כדי להחיות את העצמות יחזקאל מתנבא; את מי רואה יחזקאל בחזונו? "העצמות האלה כל בית ישראל הֵמָה". מדוע עצמות, ועוד יבשות? מפני הייאוש, אפסות התקווה. ומהו חזון העצמות היבשות, אם לא סיפור התגבשותנו הלאומית מקהילות נפרדות לעם באדמתו העתיקה?
משום כך בא החזון אל הנביא וממנו אל העם בגולה: "הנה אני פותח את קברותיכם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". הגלות היא קבר. לאחר שיעלו ארצה, מבטיח האל בפי הנביא, "ונתתי רוחי בכם וִחְיִיתֶם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה' דיברתי ועשיתי".
שם אכלנו פירות יבשים. טעמם שימר משהו שהזכיר ימים אחרים. זכר לחורבן בתקווה לתחייה. אולי בהשראת שירת הים, שתמיד קרובה לט"ו בשבט, ביקשנו לעבור "בתוך הים ביבשה", לחצות את אוקיינוס העמים ולשוב הביתה. כדי כך התייבשנו שם. אז אולי אפשר להמשיך עם המנהג של הפירות היבשים כזכר לגלות. אפשר גם לזכר חלק גדול מיהודי העולם המעדיפים להישאר שם. היובש הזה אינו מתאים לתקופת החורף. מים אנחנו מבקשים. משום כך, אל מול קדחת יובש הפירות נעטר את השולחן בפירות טריים, שעסיסם ניכר ונייחל לגשם.
רבים עסקו בחישובי קצים, אבל לאמורא רבי אבא היתה פרשנות מקורית ל"קץ מְגוּלֶה". מבחינתו, הקץ הגלוי אינו עניין מיסטי
וגם לא חמור לבן, אלא נראה פשוט לעין בדמות פריחת הארץ ושדותיה. כסיוע לפרשנותו, הביא רבי אבא פסוק מיחזקאל, פרק לפני חזון העצמות היבשות: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". הנה הסימן: רק כשהילדים האובדים ישובו, תיענה האדמה לעובדיה; השממה תיעלם והארץ תיתן פרייה בעין יפה. לכן חשוב לשים בצלחת החג פירות טריים, גידולי ארצנו, שנשמו את רגבי האדמה הטובה וטעמם אינו משמר תקווה עמומה; הוא התקווה עצמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה