פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שישי, 5 במאי 2017

צאו בחוץ: פדגוגיה קהילתית כנגד תסמונת חוסר האמון המערכתי.

יום שגרתי בחיי מורה

״שלום רב,
הנדון: איסור השתתפות במדורות ל"ג בעומר
לנוכח האחריות הכבדה שהטיל משרד החינוך על עובדי ההוראה, באמצעות מר רותם זהבי מנהל אגף בטיחות ארצי, בעניין השתתפות עובדי ההוראה במדורות ל"ג בעומר, אנו מורים באופן חד משמעי לכל עובדי ההוראה שלא להשתתף בהדלקת המדורות ולא לקחת חלק בארגונן.
בברכה
יפה בן דויד
מזכ"לית
הסתדרות המורים״

כך נפתח אחד מימי העבודה שלי לאחרונה - בהודעה מטעם הסתדרות המורים האוסרת על מורות ומורים להגיע למדורות ל"ג בעומר עם תלמידיהם. משרד החינוך מטיל על עובדי ההוראה אחריות כבדה, ובתגובה הסתדרות המורים מטילה את האחריות להשתתפות על המורים בלבד.
ציבור המורות והמורים רגיל כבר לקבל כל מיני הודעות שמבטאות חשש משפטי של ארגוני המורים - חשש מפני תביעות של הורים בטיולים, במדורות, בפעילויות כיתתיות. אין טעם להיכנס לשאלה מי צודק. עצם הכניסה לדיון הזה היא הפסד גדול לכל הצדדים. ההתנהלות הזו מציגה את תמציתו של אחד הגורמים המרכזיים שמעיב על מערכת החינוך בארץ - חוסר האמון הקיים בין שלל השחקנים בה: בין ההורים למשרד החינוך, בין המשרד למורים, בין ארגוני המורים למשרד ולמורים שלהם. מדובר בחוסר אמון גדול שכאמור מודגש באמצעות השיח המשפטי של "ראו הוזהרתם, אנחנו אמרנו".

זכותי!

מורים רבים מכירים את המצב שבו משימות שונות שהם נותנים לתלמידיהם נתקלות בתגובת ה"אסור לכם, יש לנו זכויות" וכמה שעות לאחר מכן שיחת טלפון מההורים שאומרים בערך את אותו הדבר. אסור לך המורה, אסור לך המנהלת, יש לנו זכויות. זה עניין משפטי ואם תפרו אותו נלך לשר החינוך. אם הוא לא יתיישר - נלך לבית משפט, לתקשורת, לערוץ 10. אולי נכתוב פוסט זועם בפייסבוק ונגיע לעמוד של "הצינור" או "סטטוסים מצייצים". זו כמובן הקצנה, אבל השיח הבסיסי הוא שיח הזכויות.
ויכוח שגרתי בין מורה לבין תלמיד, בין הורה לבין מורה - לובש לעתים כמעט מיד כובע משפטי של בעל זכויות שנעשק על ידי נציג הממסד - הלוא הוא המורה.
זה לא מפתיע. הפרשנות הליברלית של הדמוקרטיה מקבלת ביטוי משמעותי במסמכי מדיניות של משרד החינוך, אותה פרשנות שרואה את הדמוקרטיה כעניין של זכויות אדם נטו, והצורך להגן עליהן בכל מחיר. תפיסה זו - של זכויות שעליהן יש להגן מפני הממסד היא אולי הגורם המאחד של קפיטליסטים, סוציאליסטים וגורמי תקשורת: הראשונים מתעבים את המנגנון הממסדי, הבאים בתור רואים את העולם בצורה של חזקים הנמצאים במאבק מול חלשים שזקוקים להגנה באמצעות ארגוני עובדים למשל, והעיתונאים מחפשים את הממסד במרדף אחר הסקופ הבא, אחרי כבשת הרש הבאה.
המגמות האלו מועצמות על ידי טכנולוגיה שנותנת כוח ליחיד - לכל כותב פוסט, לכל מגיב, נותנת לכל שופר, (אבל גם לכל דאלים גבר). מערכת החינוך, כנציגת הממסד (נגיד…) חוטפת מכל כיוון על היותה מיושנת (ולעתים בצדק רב מאוד). זו מציאות קיימת.

מצד אחד, יש בכך מן האמת, הצדק והטוב. הטכנולוגיה מאפשרת לאנשים שבאמת נפגעים מהמערכת לבטא עצמם ולקוות לשינוי. דמוקרטיה היא עניין של זכויות אדם. לא רק, אבל גם.
אולם כשזו הופכת להיות הפרשנות היחידה שלה, מדובר בחרב פיפיות קטלנית: היא הופכת כל אינטראקציה בין "נציגי הממסד", בין אנשי מערכת החינוך - לבין היחיד, לאינטראקציה של עושק ונעשק פוטנציאליים, למאבק כוחות בין פוגע ונפגע. כך מורה ותלמידיו שרוצים להנות ממדורת ל"ג בעומר ביחד מקבלים על עצמם תפקידים במאבק שכלל לא ביקשו לעצמם.
סרטונים ערוכים היטב החובטים במערכת, תוכניות בטלוויזיה שקוראות לשינוי - כל אלו מזינות הורים שדורשים שינוי כדי לממש את זכויות ילדיהם, שנמצאים במצב של דרישה מתמדת. כשזה המצב, המערכת נמצאת במצב של הגנה מתמדת, במצב של תחושת איום, ומכאן - חוסר האמון.


אפשר אחרת

בשבועות האחרונים אני מראיין מנהלי בתי ספר לצורך עבודת הגמר שלי בתואר שני. מדובר במדגם קטן, אך מכל ראיון אני מוצא עצמי לומד המון. בחרתי לראיין מנהלי בתי ספר שהובילו שינוי בבית ספרם, התמודדו עם קשיים וזכו להערכה של גורמים שונים בשדה החינוכי. רבות נקודות השוני ביניהם, אך ישנן גם נקודות דמיון.
אחת הנקודות החוזרות על עצמן בכל ראיון הוא היציאה של אותם מנהלות ומנהלים החוצה, אל הקהילה.
כך, בכל ראיון, שב ועולה המאמץ (המורכב מאוד לעתים) של מנהלי בתי הספר לייצר שיח עם גורמים בקהילה שמשפיעים באופן ישיר על תלמידיהם ועל היכולת של המנהלים להגשים את החזון והמטרות שהציבו לעצמם.
מנהלים אלו שבים ומדגישים כי כדי להוביל את בית הספר לצמיחה אמיתית (שתבוא לידי ביטוי אחר כך במדדים כאלו ואחרים) צריך לייצר יחסים של אמון עם גורמים שונים בקהילה: עם התלמידים, עם ההורים, עם משרד החינוך, עם הרשויות המקומיות.
מנהלים אלו מבקשים לעקוף את שיח הזכויות והמצב הכמעט אוטומטי של פוגע ממסדי מול אינדיווידואל נעשק, של כסת"ח משפטי חרדתי, ולייצר מצב של שותפות שמייצרת השפעה חינוכית משמעותית.

מה לעשות, דמוקרטיה אינה רק זכויות אדם. דמוקרטיה היא תקשורת מכבדת בין גורמים שלא תמיד מסכימים זה עם זה. גם גורמי ימין ליברלים / קפיטליסטים / ליברטריאנים וגם גורמי שמאל ליברלים / סוציאליסטיים / אנרכיסטים צריכים להבין שהשיח הלעומתי מוצדק במקומות שבהם נכון להיעזר בו. במקרים אחרים הוא פשוט חורך וכותש עד דק את שאריות האמון שעוד נותרו במערכת.

תצאו בחוץ

לכן אני מאמין שבעידן הנוכחי - כל מי שרוצה להשיג שינוי חינוכי משמעותי דרך בית הספר צריך להסתכל פנימה, ובמקביל לצאת החוצה ולייצר מערכות אמון בתוך הקהילה. לא מספיק שרק מנהל וקומץ מורים מובילים יכירו את הסביבה בה פועל בית הספר. האוריינטציה הקהילתית צריכה להיות מוטמעת היטב בתוך ה-DNA הבית ספרי. יתרה מכך - לא רק בדברים המובנים מאליהם כמו התחום החברתי - ערכי שממילא מזמן דברים כאלו.
לטעמי, כל הפדגוגיה צריכה לצאת אל הקהילה.
מעבר לטעם הפדגוגי המובהק שלפיו התלמידים יוכלו להבחין בהיבטים היישומיים של החומר הנלמד בקהילה שלהם - מה שיחזק את הרלוונטיות של הלמידה בחייהם, הטעם העמוק יותר הוא שיקום האמון בין אנשי החינוך - שהנם קודם כל בני אדם, אנשי חינוך (ורק אחר כך "נציגי ממסד") - לבין הקהילה שבמקרים רבים חשה חשדנות גוברת וחוסר אמון כלפי בית הספר. חשבו על מצב שבו מורים באמת מכירים את הסביבה שבה הם מלמדים, ושזהו חלק מהדרישה והציפייה הארגונית כלפיהם. אולי זה נשמע מוגזם, אבל חשבו באמת לעומק - האם באמת ניתן להוביל שינוי במערכת ובמקביל לטמון את הראש בתוך הכיתה בלבד?

אם תרצו, ניתן לומר שהדרך לייצר חדשנות חינוכית אמיתית היא להמיס את החשדנות. חדשנות אמיתית איננה עניין של חידוש טכנולוגי כזה או אחר.
חדשנות אמיתית עמוקה תפעל לייצר יחסי אמון בתוך הקהילה ולא תיכנע לשיח הליברלי הכוחני שכולנו, לצערי, נופלים לתוכו פעם אחר פעם אחר פעם.

אז מורים יקרים, צאו בחוץ. הרי זה ידוע שאם יוצאים - מגיעים למקומות נפלאים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה