הריק הערכי - המקור לאופטימיות

אהלן,

מורים צעירים מטבעם הם בעלי אמביציה גדולה, תחושת שליחות ורצון לשנות. מורים צעירים רבים בתחילת דרכם יאמרו כי מטרתם (ומטרתנו, כי גם אני בתחילת דרכי) היא להחזיר להוראה את המעמד הראוי לה בציבור. המורה, כך יגידו, היה בעבר בעל יוקרה, בעל כבוד לו זכה מכל האנשים מסביב. בעידן ההוא לא היו מורים – היו אנשי חינוך. זהו אותו עידן יפהפה, שבו המורה היה במרכז, וכך צריך להיות. האמנם?

כולנו יודעים היטב כי קיים מן משולש כזה הורים – מורים – תלמידים, שפיצוחו הוא במקרים רבים המפתח לקידום הילד ומיצוי הפוטנציאל שבו. תפקיד ההורים והמורים הוא לסייע לילד לגבש את עולמו הערכי. במצב עניינים תקין, הרי שביתו של הילד אמור להיות המקום הראשון לגיבוש ערכיו. המורה אמור להשלים את התמונה בתחומי הידע השונים ולתת להם פרשנות חינוכית עבור הילד. אם כן, במצב עניינים תקין – ההורה הוא הדמות החינוכית הדומיננטית, לא המורה. מכאן הוא שכל שאיפתם של המורים להחזיר את המורה למרכז היא שאיפה שלכאורה נראית הפוכה בעצם למטרה שאנו רוצים להשיג.

אם ננתח היטב את אותו מצב אידיאלי בו שלט המורה בכיפה, הרי שסוד הצלחתו של המורה טמון היה בהאצלת הסמכות שהעניק לו ההורה. ההורה הכיר בסמכותו של המורה, ובעצם הסמיך אותו להשלים עבור ילדו את תפיסת עולמו וגיבוש זהותו.

אולם מה המצב כיום? ההפך הגמור.

בבתים לא מעטים (למרות שלשמחתנו יש לא מעט בתים אחרים) הילדים הפכו אדונים לעצמם במובן הפחות טוב של המילה. הם הפכו אדונים, מבלי לקחת אחריות על עצמם. הם חיים במציאות שבה אין גבולות, ומציאות שאינה מציבה גבולות – גם אינה מציבה ערכים. כל ערך, יהא אשר יהא, מגדיר עבורך גבולות מסוימים. בהעדר גבולות, נעדרים הערכים. יש אינטרנט – אין גבולות, וההורים לא בבית, כך שאין מי שיתווה את הגבולות. ההורים, למרבה הצער, עסוקים בקריירה במקרה הטוב, או בהישרדות כלכלית במקרה הפחות טוב (כיאה לישראל שנת 2012 על יוקר מחייתה ופעריה החברתיים). אם מדובר במשפחה של עולים חדשים, הרי שדמות ההורים מתנפצת על סלעי המציאות הישראלית, בה כולנו עדים להיפוך התפקידים בחלק מהבתים. כדי שהילד בכלל יוכל להמשיך ללכת לבית הספר, לקבל ערכים, ההורה נאלץ לוותר על מקומו שלו בגיבוש ערכיו של הילד. זהו העוול הנורא (או אחת העוולות) בפערים החברתיים במדינה.

מכאן אנו מבינים כי בעידן המודרני, רווי האלימות, חסר הגבולות, חסר הסמכות ההורית, מקבל המורה את הסמכות שלא אמורה להיות שלו: הסמכות לעצב את ערכי היסוד של חלק לא מבוטל מהתלמידים. מקבל את הסמכות – אך באותו זמן היא גם נשללת ממנו. המורה פתאום הופך להיות הדמות המשמעותית בגיבוש עולמו של הילד. הורים רבים מטילים את האשמה לפתחם של המורים, אך בואו נודה על האמת: רבים מההורים עושים זאת מתוך אקט של תסכול ושל ייאוש, ולעתים – למרבה הפרדוקס – מתוך אמונה בכך שהמורה הפך לכתובת היחידה שלהם. הם עסוקים בקשיי הפרנסה, ובבית גדל ילד שאין לו דמות חינוכית מרכזית בחייו, שגדל ללא גבולות. יתרה מכך – הורים רבים חושבים שאת הגבולות יקנו, פשוטו כמשמעו, באמצעות מתנות כאלו או אחרות לילדיהם.

דווקא היום, בניגוד לאותה תקופה "אידיאלית" – דווקא היום ניצב המורה במרכז, ירצה או לא ירצה. דווקא היום הכל נמצא על כתפי המורים. מילה שלהם תעצב ותשנה תפיסת עולם ודימוי עצמי של תלמיד. עבור תלמידים רבים הכיתה היא בעלת הפוטנציאל להיות המקום הבטוח ביותר. לאו דווקא בטוח מבחינה פיזית, אלא מבחינת קביעת גבולות נפשיים. דמות המורה בימינו קריטית עבור התלמידים יותר מבכל תקופה אחרת. המורים, אם יבחרו לעשות כן, יכולים היום להוביל שינויים מרחיקי לכת. אם ישכילו לרתום בצורה חכמה את ההורים למהלך - יוכל הילד להשיג התקדמות אדירה בזמן יחסית קצר. 

אלא שהמצב לא כל כך פשוט. זאת משום שעד שכבר נמצא המורה בצומת הכרעה מרכזי עבור התלמידים, אמנם צומת שבמקום מסוים נכפה עליו, הרי שנוצרה תחושה כאילו החוק במדינה מתייחס למורה כאל איום על הילד. המציאות קובעת מצב אחד, ומצד השני – החוק מסרס את כוחו של המורה. ניתן אולי להצביע על מעין פרדוקס שדווקא עכשיו המורים חזקים יותר ולכן מגבילים את כוחם, אך ברור שלא כך המצב. נוצרה תחושה בקרב ציבור המורים כי משרד החינוך, במקום שיפעל לעגן את מרחב התמרון של המורים בחוק, מצר את המרחב הזה ולא מאפשר להם למלא את התפקיד המהותי שצו השעה מחייב. החוקים שמטרתם להגן על הילד מכל התערבות – פועלים, למרבה ההפתעה, בכיוון ההפוך. הם הופכים מחוקים להגנה על הילד, למעין חוקים ל"הפקרת" הילד. ממש כך.

כאשר משרד החינוך מתקין תקנות שנתפסות על ידינו כחונקות את המורים והמאיימות עליהם – הרי שבעצם יש כאן מישהו שנפגע יותר מאיתנו. זהו הילד. המורה, שהפך עם השנים למקור הסמכות היחיד מול הילד, האדם היחיד שיכול להזכיר לילד – עם כל הידע הטכנולוגי שלו – שהוא עדיין ילד שזקוק להכוונה ולמילה הטובה, המורה הזה נכבל בידיו וברגליו. זוהי מהות העוול האמיתי במעמד המורה בישראל כיום. אמנם ראוי כי החוק יגביל את כוחו של המורה, שכן המורה הוא בן אדם, אך אל לו לחוק להפוך את המורה לכלי שרת בידי ההורים והילדים. כעת המורה צריך להוביל, לא להיות מובל. ריצוי בלתי פוסק של ההורים (הגם שהולך ופוחת עקב עלייה הדרגתית במעמד המורה ובביקוש להוראה) יוצר בדיוק את המצב האבסורד הזה.

אז מה באמת אנחנו צריכים? כעת אנחנו צריכים מורים חזקים, מורים רציניים שבטוחים בצדקת דרכם והולכים לעברה. יטיב לעשות משרד החינוך אם יבין זאת ויבטא זאת באמצעות דבר אחד פשוט: יסייע למורים ביצירת אווירה (בליווי התקנת תקנות) המעגנת את סמכויות המורה מול ההורים ומול התלמידים ומתן גיבוי רב יותר למורים מול ההורים ומול הילדים. כל אלו הם בעצם אמצעים שיאפשרו למורה, שכף המאזניים הערכית נוטה לטובתו אל מול ההורה, להיות מי שהוא אמור להיות. השאיפה שלנו אינה לחזור לימי הגדולה של המורה, אלא לימי הגדולה של ההורה. ההורה, בגדולתו, ידע להאציל את סמכותו אל המורה ולכבדו.

מחשבה זו מובילה אותי לכיוונים אופטימיים מאוד. המורים בכלל, והצעירים בפרט, אם יינתנו להם הכלים המשפטיים המתאימים והרוח הגבית ממשרד החינוך, יכולים וצריכים לחולל שינוי אדיר בחברה בישראל. תפקידם של המורה הוא להחזיר את הגלגל לאחור – לחנך את הילדים לקחת אחריות על חייהם, ובעתיד, בין היתר, גם על משפחתם. כך, בעוד דור אחד, הם בעזרת ה' יגדלו להיות הורים משמעותיים עבור ילדיהם, הנעזרים במורים שתמיד יהיו שם לצדם. המורים מצדם, אמורים לשמוח לחזור אל המשבצת החינוכית הנורמלית והרצויה מבחינתם. 

השלכות הריק הערכי שיוצרת המציאות היומיומית, ההשלכות אותן אנו רואים לעתים בסביבתנו - הן שצריכות להיות המקור הגדול לאופטימיות עבורנו. הן ההופכות אותנו למחוללי שינוי אמיתיים.