ניהול דרך רשתות חברתיות: כלי מרכזי להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21

קוראים לי תומר וגם אני סיימתי לקרוא את "ההיסטוריה של המחר" של פרופ' יובל נוח הררי. איכשהו, כמעט בכל שיחה עם מורים לאחרונה זה עולה בשיחה. א/נשים מסכימים עם הטענות בספר יותר או פחות, אבל כולם מסכימים על דבר אחד: האופן שבו הרעיונות בספר מוסברים הוא פשוט נהדר, נהדר בפשטותו. והרי זו גדולה – לדעת להסביר את המורכב בצורה חדה. מורים גם יודעים שזו בדרך כלל אחת התכונות החשובות של מורה טוב.

במקביל, במסגרת לימודי התואר השני שלי יוצא לי לקרוא לא מעט חומרים על חדשנות – הגדרתה והגורמים להיווצרותה. אז הפוסט הזה הוא תוצר של נקודת המפגש בין שני הדברים האלו.

בסוף הספר מציג נוח הררי את מאפייני העידן הנוכחי שיאפיינו כנראה את השנים הקרובות. אחרי הצגת המהפכה השונות (הלשונית, החקלאית, התעשייתית וכו'...) ואת הדתות השונות (כולל האידיאולוגיות המודרניות) הוא פונה לעסוק במה שהוא מכנה דת המידע, דת הדאטה. בעידן הזה, בקצרה, חופש המידע הוא הערך העליון. בני אדם מוכנים לוותר על פרטיותם כדי להיות מידע – הם מפרסמים על עצמם דברים, מתחברים לאינספור רשתות חברתיות ומרושתים מכל כיוון וקיוון. המאפיין המרכזי של העידן הזה הוא הרשת החברתית. הרשת החברתית, תהא תכליתה אשר תהא, אינה רק טכנולוגיה, אלא היא מונעת על ידי ויוצרת תפיסה רעיונית מסוימת. התפיסה הזו מושרשת היטב בקרב התלמידים בכיתה. הרשת החברתית עומדת במוקד החיים במאה ה-21. זאת לא עמדה ערכית, אלא תמונת מצב עובדתית.

בשנים האחרונות מדברים איתנו המון על הצורך להתאים את המערכת למאה ה-21, ועל הצורך להטמיע חדשנות בתוך מערכת החינוך. משאבים רבים מושקעים בתשתיות, בהשתלמויות על שימוש בכלי תקשוב בהוראה, בפיתוח תכנים ופלטפורמות שחלקן המשמעותי מיוצר על ידי ספקים חיצוניים. הכל חשוב והכל נכון, ויש המון עשייה נהדרת בתחומים האלו.

אולם כשמדברים על חדשנות, חשוב להבין שחדשנות איננה בהכרח קשורה לטכנולוגיה, אלא לרוב קשורה לשינוי התרבות הארגונית – כזה שמזמן שילוב טכנולוגיה מסוימת, או שמתרחש בעקבות כניסתה של טכנולוגיה מסוימת (או תפיסות רעיוניות מסוימות). בקיצור, חדשנות היא שינוי בשיטה – ובמאה ה-21 זה בדרך כלל משלב טכנולוגיה. שינוי בשיטה מחייב חשיבה לא רק על חדשנות במאה ה-21, אלא על ניהול בתקופה כזו.

אם נחבר את כל אלו, נגיע למסקנה שבמאה ה-21 מערכת החינוך אמורה לממש את יעדיה במציאות של חופש מידע. התאמת המערכת למאה ה-21 בהחלט דורשת השקעה בתשתיות ובהדרכה טכנו-פדגוגית. אולם מעל הכל, התאמת המערכת דורשת שינוי תפיסתי ורעיוני. לכן, אחד הדברים הראשונים שכדאי להטמיע בתרבות הארגונית של בתי ספר הוא את רעיון הרשת החברתית ופרקטיקות ליישומו. למעשה, זהו רעיון מרכזי שצריך לעמוד בלב לבן של התוכניות להתאמת המערכת למאה ה-21, במקום דגש על הכנסת יותר טכנולוגיה באשר היא. 

אבל מה זה אומר ואיך עושים את זה?

הנה כמה מחשבות ורעיונות. אני מזמין אתכם להרהר, לבקר, להסכים או להתלבט.

נשאלת כמובן השאלה היכן אנו עומדים כיום מבחינת מצב השימוש ברשתות חברתיות בבתי ספר. אז ככה, באופן כללי, אחרי שיחות סלון, טלפון והתכתבויות בפייסבוק, מתקבלת התמונה המעניינת הבאה:

קיימות קבוצות פייסבוק פעילות עבור מורים להיסטוריה, אזרחות, לשון, ערבית, ספרות, מדעים וכו'. מורות ומורים מכל הארץ משתפים ידע, מתייעצים, ומסייעים האחד לשני בצרכים מקצועיים. הקשר בין המורים דרך הרשת עובד לא רע, ואני מוכרח לומר שאני לומד בקבוצות האלו לא מעט. אולם עם זאת, כשמגיעים לתוך בתי הספר, ניכר כי ברוב המקרים הטמעת תרבות הרשת החברתית לוקה בחסר ומתמקדת בעיקר בפתיחת קבוצות וואטסאפ צוותיות (מקצוע, צוותי חינוך) לצורך עדכונים שוטפים וברכות יום הולדת.

ניתן לומר שמדובר בתרבות של רשת חברתית, אך לדעתי שימוש בוואסטאפ הוא בעל אופי פיראטי שלא משרת מטרות חינוכיות ממש. הוא לא מאפשר להעביר מערכי שיעור בנוחיות, לפתוח נושאי שיחה, לאגור קבצים וכו'. הוא טוב לשיחות סחבקיות ומפספס את הערך הארגוני שהרשת החברתית מספקת. 

יש שיאמרו שככה עובדות רשתות חברתיות, ושכל אחד בוחר את מה שנוח לו, בדיוק כמו אפליקציות. אם צוותים שונים בבית הספר בחרו לפתוח קבוצות וואטסאפ פנימיות, יש לזה יתרונות, ועדיף שההנהלה לא תתעסק בזה. נכון שהטמעת רעיון הרשת החברתית צריכה להיות מותאמת לכל בית ספר על פי תרבותו ואופיו, אך נקודה זו מובילה אותי לעניין הניהולי.

כדי להתאים את המערכת למאה ה-21, יש צורך בשינוי בהתנהלות הארגונית כמכלול. לכן לא נכון להשאיר את הטמעת התרבות הזו לקבוצות וואטסאפ פנימיות. יש להוביל שינוי רעיוני ופרקטיקה ארגונית שיתבססו על עקרונות ומאפייני הרשת החברתית. בשינוי הזה צריכות הנהלות בית הספר, כמו בכל דבר, להיות כוח חלוץ.

איך זה יכול להיראות?

בית הספר בוחר רשת חברתית בעלת פונקציות מסוימות שלהערכתו תתאים לאופי ולתרבות הארגונית. הוא יכול להשתמש בפייסבוק כי המורים כבר מכירים את זה, או כל פלטפורמה אחרת ייעודית לצוותי הוראה. אולם לא מספיק לבחור פלטפורמה, כי כל מורה יודע שאם לא מזינים אותה בתוכן היא סתם הופכת לעזובה ולמקום שמשמש לאיסוף פרטי קשר של מורים אחרים ותו לא.

לכן יהיה על צוות ההנהלה לקבוע משימות שיתבצעו רק ברשת הבית-ספרית, כמו בקורסים מקוונים באקדמיה: מנהל בית הספר מודיע שהוא פותח דיון קבוצתי סביב עניין פדגוגי מסוים או פעילות בית ספרית – וכל מורה מתבקש/ת להגיב או להעלות רעיון למימוש; צוות ההנהלה מבקש רעיונות לפעילות סוף שנה למורים – ומבקש מכל מורה להיכנס ולהגיב כדי לקבל תמונת מצב לגבי ההעדפות של הצוות; ההנהלה קוראת לכל המחנכים לשתף במערכי פעילות לקראת יום הזיכרון לרצח רבין; לו"ז האירועים מפורסם רק ברשת, ומי שרוצה יכול להדפיס אותו משם...וכו' וכו'. מה שיפה הוא שמטבע הדברים מורים יתחילו לשתף דברים בעצמם ללא צורך באישור ההנהלה, וזו המהות של רשת חברתית. 

עכשיו מישהו יגיד: "אבל זה המון התראות, וכאבי ראש, וכל הזמן מטרטרים שם". פתחו חשבון אי-מייל או פייסבוק נפרד ותנתבו את הרעשים לשם. מישהו אחר יגיד: "אבל זה לא נוח". שינויים אף פעם לא נוחים בהתחלה, אחרת הם לא יהיו שינויים. אם בחירת הפלטפורמה תתבצע בצורה מושכלת והשיקוף של התהליך יתבצע באופן משתף ומכבד כלפי המורים, המעבר יהיו חלק יותר. חוץ מזה, זאת המאה ה-21. צריך להתרגל.

לסיכום, העניין הוא שיש לקבל החלטה שפעולות ארגוניות מסוימות מתבצעות רק ברשת הזו. היא אינה מבטלת רשתות אחרות פנימיות, אך היעדים שלה ברורים יותר והיא מאפשרת ניהול טוב יותר. אבסורד הוא המצב שהרשתות החברתיות פעילות היטב מחוץ לבתי הספר, אך בתוכם היישום לוקה בחסר. עבודה בתנאי רשת חברתית היא תנאי הכרחי להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. היא צריכה ללוות את מפגשי הצוות השגרתיים ולהגביר את עוצמותיו, בבחינת שלם העולה על סכום חלקיו.

איך מנהלים דבר כזה?

זו נקודה נוספת שקשורה למיומנויות ניהול במאה ה-21 אשר צריך לתת עליה את הדעת. הקניית מיומנויות ניהול קהילת מורים דרך רשת חברתית בעידן של חופש המידע, צריכה לעמוד במוקד התוכניות לקידום מערכת החינוך – לא פחות ואולי אף יותר מהשקעה בתשתיות, לימוד כלי הוראה טכנולוגיים ופיתוח פלטפורמות שונות.