פוסט בנימה פוסט-נוסטלגיסטית

האמת היא שפשוט התחשק לי לכתוב.

בתקופה האחרונה מתערבבים לי כל כך הרבה דברים, וכל פעם אני עוצר לרגע ומנסה לסדר לי אותם בצורה מסוימת, כזו שתחלק את הפוסטים באופן נושאי, אבל אני לא מצליח. שנייה לפני שויתרתי אמרתי לעצמי שאולי פשוט אכתוב. מה שייצא – ייצא.

חגגתי 30 לפני כמה ימים. כן, תגידו מזל טוב, אושר ובריאות, הגשמה והצלחה – אני אצטרף יחד אתכם לברכות האלו ואוסיף אמן לסיום סיומת. לא התכוננתי לזה, זה פשוט הגיע, וגם התאריך העברי כבר עבר כך שאין לי במה להיאחז. אני שם. העשור הרביעי לחיי.

בתחושה נונשלנטית חיצונית הגעתי בבוקר יום ההולדת לעוד יום עבודה בבית הספר. שיעור ערבית בכיתת החינוך שלי, שהוסב בן רגע ל... מסיבת הפתעה. כן, הם הפתיעו אותי: בלונים, ברכות, כרזות, עוגות (לא מספיק לטעמי, יכלו להשתדל יותר בקטע הזה...) והרבה רעש. היה קשה להרגיע אותם אחר כך, אבל... יצאו גדולים. חנפנים... ;)

היה משהו בהתרגשות שלהם שקצת החזיר אותי לאחור.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען; אלא תלדות יעקב; יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער, את בני בלהה את בני זלפה נשי אביו; ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם; וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים".

זוהי הפתיחה של פרשת בר המצווה שלי, אי שם בסוף שנת 1995, חודש אחרי רצח רבין, בדיוק עברנו לבית החדש, גשם זלעפות בחוץ ערב לפני בוקר העלייה לתורה – ובבוקר עצמו יום אביבי לחלוטין. כן, נסו אותי, אני עדיין זוכר את הלחן ויודע לזמר את הפרשה. ההפטרה, דרך אגב, מספר עמוס.

הפתיחה הזו שימשה אותי כדי למסד משהו חדש בכיתה. השנה החלטתי שבסוף כל שבוע בשיעור תרבות ישראל נבדוק למי יש בר מצווה. אחד התלמידים הכין לוח פרשת השבוע מושקע ובו שמות בני הכיתה עפ"י פרשות. כל שבוע החוגג הטרי עומד מול הכיתה ושר את הקטע שלו. מישהו אחר מביא עוגות ואני מקפיד לברך אותו לרגל האירוע (את הקורא, אבל גם מביא העוגה זוכה לפרגון). קבלת שבת עם עולה לתורה. עם כיפה או בלי כיפה – יבחר הילד. אבל איך גורמים להם לעשות את זה? זמרים גדולים הם לא. אז שרתי אני קודם, עם הלחן, עם הסלסולים – בעיקר עם המבוכה. משהו שם נפתח. היום כבר אין לאף אחד בעיה עם זה. הם מזמרים בכיף ובחיוך. הכיתה מכבדת, יש מחיאות כפיים וכמובן... עוגה.... כבר אמרנו?

בכל פעם שתלמיד עומד ומקריא את הפרשה שלו אני תופס את הפינה הקבועה שלי בכיתה ומסתכל בו, על שפת הגוף שלו, על הגמגום הזה והזיופים הקלים (או הכבדים) ועל התהליך הזה שהם עוברים. לא אחת אני מרגיש פתאום קצת מחנק בגרון, משהו של התרגשות, קול קורא מהעבר.

הילד הראשון שאיתו ניסיתי את זה היה יוסי, תלמיד כיתה ז' בשנה שעברה במהלך שיעור הבעה. הם היו כיתה טובה, דיברנו קצת על טקסטים תנ"כיים, משם התפלפלנו על פרשת "יתרו" ויוסי אמר לי שזו הפרשה שלו. הצעתי לו שישמיע לנו את מה שלמד אצל המורה לקראת בר המצווה.
בתחילה התבייש לקרוא, אבל אחרי שאני התגברתי על המבוכה שלי וזימרתי, הוא מילא את חלקו בעסקה ושר גם הוא. מעולם לא שמעתי כזו דממה בכיתה. האקוסטיקה של הכיתה הייתה מושלמת, וגם הקול של יוסי שזימר וזימר וזימר.... ליאת עמיתתי ללימודי אזרחות ציטטה באוזניי פעם את דבריו של מרטין בובר על הניצוץ האלוקי בין המורה לתלמיד שהוא בעצם תמציתו ומהותו של תהליך החינוך. כשיוסי זימר את ניצני בגרותו - הניצוץ הזה היה שם. בגדול.

בשלב מסוים החלו להיקוות לי דמעות בעיניים. מראות מגיל 13 החלו לרוץ מולי: מרוצי אופניים ומשחקי כדורסל, מסיבות כיתה וביקורים אצל סבא וסבתא ז"ל, ארוחות משפחתיות עם חברים וקרובים שכבר אינם פיזית אך הינם ברוחם, משחקים של מכבי בחמישי בערב, ניסיון ראשון בכתיבת אותיות בערבית, סדרת נכשלים ראשונה במתמטיקה (מתוך סדרה של סדרות נכשלים) ההבנה הזו שדווקא יש משהו מעניין בבנות המין השני, ובעיקר – חנוכה, יום הולדת משותף לי ולסבא ז"ל, והאור של החנוכייה שאותה היינו מדליקים ביחד ושמילא את כל סלון ביתם הקטן של סבי וסבתי בחורף הגשום במושב משמר השבעה.

תומר, אפשר לצאת לשירותים?

המחשבות נפסקו לרגע. אני כאן שוב, הכיתה שלי והשלפוחית הרגיזה של שמעון (השם האמיתי שמור במערכת). כן, אתה יכול לצאת.

הרגעים האלו בסוף כל שבוע מעלים בפי מעין טעם חמוץ מתוק כזה, טעם של עולם ישן שהולך ונעלם, טעמו של מחזור החיים ההולך ונע ללא רחם קדימה וגם... טעם של עוגת שוקולד איכותית שאחד התלמידים או אחת התלמידות הכינו.

אולם עם הגעתו של חנוכה מזכירים לי הנרות גם את מה שהעולם הישן השאיר לנו, את הרגעים הנעימים שישנם, רגעים של צחוק אמיתי, של מילה טובה, של מעשה חברות, של התבגרות והשתנות, של אהבה, ובכלל - את הדברים היפים שעבורם, בגללם ובזכותם אנחנו מי שאנחנו. כל רגע בכיתה מזכיר את זה, גם כשלפעמים קצת קשה. וכשחנוכה מגיע, איך אפשר שלא ליהנות מהאור הזה?

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר

ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר

צריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים

להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו".

שפיץ הרב קוק הזה.

חנוכה שמח!