אתמול (10.12.12) השתתפתי בתחרות המרכז הארצי
ליזמות בחינוך שהתקיימה בבת ים (תגידו מזל טוב, מקום 3 בקטגוריית "המיזמים
החדשים" – יעני 3 מתוך 150-200).
אחד הנואמים הבכירים בטקס היה מטבע הדברים שר
החינוך, מר גדעון סער. שר החינוך הציג משנה סדורה ובנאום יצא נגד הזרם "ההרסני"
לדבריו במערכת החינוך שפועל נגד המבחנים במערכת החינוך, קרי נגד שיטות המדידה
וההערכה.
"בלי המבחנים נקיים מדיניות במערכת החינוך
מדיניות של בת יענה; רק הצבת יעדים מדידים יכולה להביא לשינוי". סער התייחס בדבריו לתופעות הלוואי של עניין
המדידה כגון העתקות ולחץ שגוזל לילדים את הילדות כתופעות שאין בהן כדי להכתים את
הכלל התומך במדידה והערכה במערכת. (את דבריו המלאים ראו בכתבת כלכליסט: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3590054,00.html).
דבריו גרמו אי נחת ברור באולם, ואחריו עלה לנאום
פרופ' אמנון רובינשטיין, לשעבר שר החינוך, שהפליג בדברי השבח למורים, דיבר על
הצורך לפתוח את המערכת, דיבר בגנות הצנטרליזציה ובשבחה של הדה-צנטרליזציה (יעני
אנטי-ריכוזיות ושליטה של מערכת החינוך) וסחט תשואות רמות מכל היושבים באולם
(אל דבריו: http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3590061,00.htmlשני הנואמים הבכירים האלה מייצגים שני צדדים למטבע. אמנם אני נוטה יותר לתמוך באמנון רובינשטיין, אך בואו נגיד לרגע את האמת: שר החינוך צודק מבחינתו. הוא אינו איש חינוך במקור, אלא איש ניהול. מבחינת כל מנהל, יהא מיקומו על מגזרו אשר יהא, ארגון שאינו בוחן את עצמו ואינו מודד את הישגיו – אינו מתפתח, אינו לומד. ביקורת (בונה כמובן) היא כלי לצמיחה וללמידה. כך גם בחינות. מבחנים הם אכן דבר חשוב וקריטי ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מהמערכת.
הבעיה היא ששני הדוברים, כיאה לתפקידם (שר החינוך
מחד גיסא והמשנה לראש המרכז הבינתחומי בהרצליה מאידך גיסא) דיברו כמתווי מדיניות
וכמנהלים ופחות כאנשי חינוך.
במציאות כזו, תפקידם של אנשי החינוך ליצוק תוכן
לדבריהם ופרשנות לאמירותיהם.
לכן חברים,
חשוב ואף קריטי להדגיש: השאלה אינה "האם מבחן". השאלה הברורה שלא נשאלה
וחייבת להישאל היא: "כיצד מבחן?". זהו לב העניין.
תפיסה אחת למושג "מבחן"
משום מה נוצרה אצלנו בראש תפיסה מסוימת של בחינה
באופן אחד: שאלות כתובות על דף שעליהן אמור התלמיד למלא ולקבל על כך ציון. אנו
מכניסים לתוכו חומר, הוא מוציא אותו במבחן. היום גם חלה התקדמות וניתנות יותר
שאלות חשיבה. זו התקדמות מינורית. אז הוא יודע בכלי באופן מחשבתי בלבד בלי יישום
אמיתי בשטח.
המבחן כמעצב המערכת והלמידה
יתרה מכך, אנו גם הפכנו את הבחינה לתכלית הכל
ושמנו אותה בסוף התהליך (בחינות בגרות מגיעות בסוף השנה, בסוף התיכון) – המשמעות
היא שכל המערכת מכוונת עצמה לפורמט אחד של ידיעה: שינון ומעט חשיבה וניתוח, ישיבה
על הכיסא בכיתה במקום יציאה אל העולם. הרב שמעון וורניקר, אחד האנשים המופלאים
שיצא לי לשמוע בחיי נאם גם הוא בוועידה. הרב מכהן כמנהל בית ספר ציבורי (ציבורי
ציבורי – לא יהודי-אורתודוקסי דתי) והמודל המהפכני שלו פשוט מדהים. לא אכנס לדבריו
כרגע כי הם מחייבים פוסט נפרד, אבל אגיד כי התפיסה של "תיקון עולם" שרווחת
אצלו היא שנעדרת משיטת הבחינה העכשווית.
כיצד עושים זאת? כיצד מגדירים את
הבחינה מחדש או משתמשים בה בדרכים אחרות?
הבחינה ככלי ממשטר (הבעיה - וגם חוסר הצורך - בביטול הבחינות באבחה
אחת)
כיום יותר ויותר מורים ובתי ספר מתחילים לעבוד
בשיטת הפרוייקטים. זוהי שיטה נהדרת אך כל עוד הגישה של משרד החינוך תהיה אחת, היא
תקשה על השינוי עצמו. עם זאת, חשוב לזכור שהמערכת כולה מורגלת לבחינות. באופן
מסוים, הבחינות היום הם כלי למשטר את הכיתה, ופחות להעביר לה ידע. מפריעים בכיתה –
בוחן. פשוט מאוד. הם כבר יהיו בשקט.
גם אם אנו שואפים להגדיר מחדש את מהות הבחינה, חשוב
לזכור שאנו עובדים מול בני אדם שמטבעם שינויים לא תמיד עוברים עליהם בקלות. ביטול
הבחינות באחת עלול (לא בהכרח כמובן) להוביל לקשיים בבית הספר ולהיעדר למידה. חשוב
למצוא מתודה שתשתמש במבחן בתצורתו הישנה מצד אחד אך תעשה זאת בצורה מושכלת ולא
תהפוך אותו לחזות הכל מצד שני.
"שנה
כשעה" – לימוד ויישום
ישנן דרכים רבות
להפוך את הבחינה לכלי אפקטיבי. אך לפני הכל יש להדגיש כמה נקודות חשובות:
א.
מטרת הלמידה – עידוד עשייה:
למידה אמיתית צריכה לבוא לידי ביטוי במעשיו של האדם, בהתנהלותו בעולם. ב. סוף התהליך אקטיבי – לא פסיבי: המבחן בתצורתו הנוכחית לא יגיע בסוף התהליך, אלא תינתן משימה אקטיבית כלשהי.
החלק הראשון – מחשבה תחילה
בואו נסתכל רגע על שיעור סטנדרטי אשר לרוב הוא בנוי בסדר הבא: בתחילת השיעור מציגים את החומר התיאורטי, ובהמשכו – תרגול מעשי (פתרון תרגילים, שיעורי בית). כיצד ייתכן שמערכת החינוך עובדת באופן ששם דגש רק על חלקו הראשון של השיעור?
לכן שיטה אחת
לעבודה יכולה לחלק את השנה, כמו שיעור, לשני חלקים – שתי מחציות: במחצית הראשונה
ילמדו התלמידים את כל החומר התיאורטי שעליהם ללמוד. כל שיעור או שבוע ילווה בבוחן
קצר שמטרתו לבחון את תמצית הידע של התלמידים. בחנים קטנים גם יחלקו את הציון של
התלמיד ליותר חלקים ויאפשרו לו לצמוח. נפילה בבוחן אחד לא בהכרח תשפיע על שאר
הבחנים. תסכימו איתי שכישלון במבחן אחד של 40% הוא נקודה כואבת גם אם הכרחית לעתים, אך אם נגבה זאת
ב-60% נוספים של בחנים ממוקדים יותר, נאפשר לתלמיד אפשרות לתקן ולצמוח.
כך עד סיום
המחצית הראשונה יידע המורה היכן עומדים התלמידים שלו מבחינת הידע הדרוש.
חלק מהמורים
וודאי יאמרו: אבל איך נספיק את כל החומר? מה נעשה עם זה? אכן בעיה. אולם דווקא כאן
השימוש בבחנים קטנים כל שבוע יהפוך את המבחן מכלי ממשטר לרצף של חוויות הצלחה, ואם
נכשלת – אפשר לתקן. חוץ מזה, בעידן האינטרנט, חפשו אתרים שמאפשרים לתלמידים לתרגל
חומר אחרי שעות בית הספר. שכל מורה יבחר את האתר שלדעתו עושה זאת בצורה הטובה ביותר.
היסטוריה? "ישראל על הטיימליין". מתמטיקה? אתר "אני 10". אזרחות? "תמיד אזרחות" הנהדר... ועוד רבים וטובים. התלמידים מגיעים עם שאלות, לנו זה חוסך זמן ומאפשר להגיע ליותר תלמידים. אפשר
אפילו שאם יש תלמיד שחזק בנושא מסוים, שיישב ויסביר לתלמידים אחרים את החומר.בחלקו השני של השנה יקבלו התלמידים משימת חקר או כל משימה קבוצתית שבה יידרשו ליישם את הידע שלמדו בצורות שונות, כל מקצוע והנושא שלו. יש לעצב את המשימה כך שמצד אחד לכל אחד יהיו תפקיד אחר בה, אך מצד שני העבודה הקבוצתית היא שתקבע.
הציון הסופי של
כל תלמיד יורכב מממוצע תפקודו האישי לעומת הציון הקבוצתי. כך למשל אם תלמיד
אחד קיבל 90 בציון האישי, אך הציון הקבוצתי יהיה 70, ציונו הסופי יהיה – 80.
אני
מאמין שכך ניתן להגיע לאיזון בין ההצלחה האישית של כל אחד לבין ההצלחה הקבוצתית. וודאי
חלק יאמר שזה מצ'פר את החלשים ומקפח את החזקים. שכל מורה יעשה את האיזון שלו על פי
כיתתו. שיתוף פעולה ועבודה קבוצתית הם משהו שאנחנו חייבים לקדם בכיתה כתפיסה
ערכית.
סיפור אישי:
בשנה שעברה לימדתי ערבית בכיתה ח'2 ועל אף היותם כיתה תוססת וקשה, נוצר בינינו קשר
מיוחד. לאור הלמידה המהירה שלהם וההשתעממות, החלטתי בתחילת מחצית ב' לתת להם משימות
מחקר על עולם הערבים והאסלאם: בני מיעוטים בישראל, ערים מעורבות, המהפכה במצרים,
המהפכה באיראן, המהפכה בלוב, תורכיה בעידן החדש ועוד... את משימת המחקר יציגו כשיעור שהם יעבירו לכיתה.
כל שיעור היה
צריך לכלול הקנייה של ידע ותרגול בדרכים שונות, כל אחד בדרכו, כל קבוצה בדרכה.
את ההערכה בניתי
עפ"י הפרמטרים הבאים: בקיאות בידע (30%), יצירתיות (30%), סדר וארגון (20%),
עמידה מול קהל (20%). כל תלמיד קיבל את ההערכה שלו. אמרתי להם שהם יצירתיים – אז שיזרמו
עם התרגולים.
היה מדהים:
קבוצה אחת עשתה חפש את המטמון בנושא ערים מעורבות וערביי ישראל, והשנייה "אחד נגד
100" על המהפכה באיראן, ושלישית נסעה לכפר דרוזי לראיין חבר טוב של אבא של אחת המשתתפות בקבוצה על חיי
הקהילה שלו, ורביעית הביאה מרצה מהעדה הבדואית שירצה לתלמידים על חיי היומיום שלו
כאזרח המדינה וכבן לעדה הבדואית.
אחד התלמידים
(תלמיד קשה ומורכב אבל עם לב מדהים) שהתקשה בערבית לאורך כל השנה וכבר התייאש,
קיבל 98 כי הצטיין בעבודה הקבוצתית וגם נמשך להיבט ההיסטורי של תחום הערבית ופחות לשפה
עצמה. הוא גילה בקיאות נהדרת בחומר וכושר מנהיגות. לאחר שקיבל את הציון הוא התקשר לאבא שלו באותו רגע מרוב התרגשות. עד היום כשאנו נפגשים הוא מזכיר
לי את זה. אמנם המערכת
דרשה שאבחן את התלמיד בפורמט הישן, אז עשיתי זאת. אולם סידרתי את הציון כך שהעבודה
תשקול 20% מהציון הסופי. אני חושב שזאת התחלה יפה.
אין עוד מקומות
שאפשר לעשות בהם את זה? בטוח שכן.
אני לא באמת
יודע אם המיצ"ב עוזר במשהו או לא, אבל בואו נגיד שכן. זה עוזר לדירוג האשראי של המדינה, זה מעודד השקעות וכאלה. סבבה. 3
בחינות מיצ"ב בשנה בנושאים שונים, ובחינות טרום מיצ"ב בתוך בית הספר
מלבד המבחנים הרגילים – זה טירוף של בחינות. אני בעד צמצום העיסוק במיצ"ב והפסקת הפיכתו ללב העשייה הבית ספרית.
אמנם ייתכן שהתלמידים יילחצו יותר, אך ייתכן שפחות. גם אם כן, זה יהיה לתקופה קצרה
יותר וגמרנו. יתרה מכך, הכל תלוי גם מה ישדרו להם המורים. תעשו, תצליחו, ונוכל
להמשיך בלמידה שלנו. קשה לי עם המצב שבו התלמידים משותקים חצי מהשנה בגלל ערימות
הבחינות. בחינה היא דבר חשוב, אך במידה.
הצעות לייעול:
א. מיצ"ב בשיטת פסיכומטרי: יום אחד בשנה –
מבחן בעל 3 חלקים: אנגלית, מדעים, מתמטיקה. שעה וחצי לכל חלק, חצי שעת הפסקה בין
החלקים. ב. 3 ימים ברצף לקראת סוף השנה / אחרי פסח: יום אנגלית, מנוחה בבית; יום מדעים; מנוחה בבית; יום מתמטיקה; מנוחה בבית. בסוף השנה גם כך אווירת הלמידה יורדת. אפשר מיד אחרי פסח לעשות את המבחנים ולאחר מכן – פרוייקטים בכל המקצועות.
אין לי שום בעיה עם עניין המדידה וההערכה. זה דבר בלתי נמנע ואף מתחייב. השאלה היא כיצד עושים את זה ועל מה נותנים ציון. לצד משקל משמעותי לידע ניתן לתת ציון גם לעבודת צוות, גם ליצירתיות ולעוד היבטים של התלמיד. במקום מבחן בכתב נגדיר מבחן במעשה, וחישוב הציון של המבחן ישתנה בהתאם.
למידה פסיבית
וחסרת אקטיביות אינה מפתחת את הלומד ואינה מאפשרת לו לבדוק כיצד להשתמש בידע כדי
לשפר את עצמו ואת סביבתו. בהרצאתו מעוררת ההשראה בכנס של יעקב הכט "חינוך
לחדשנות בסביבה משתנה" הוא ציין כי אחת הסיבות שישראל מובילה בעולם בענייני
סטארט-אפ אינה מערכת החינוך אלא...צה"ל. כן, צה"ל. שם הצעירים מקבלים
אחריות, עובדים בצוות, מפתחים רעיונות חדשים, מתמודדים עם כשלונות באמת, מיישמים
ידע שרכשו במהירות. למה לחכות שהצבא יעשה את זה? למה לא אנחנו?
חנוכה שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה