לפני כשבועיים
הרגשתי לראשונה זה הרבה זמן מותש באמת.
מצאתי את עצמי יושב באסיפת המורים של חטיבת
הביניים, נמצא לא נמצא, והרהרתי ביום שעברתי. זה היה אחד הימים הקשים יותר מאז
שהפכתי להיות למה שקוראים "מחנך בישראל".
לא יודע מה היה מיוחד אז. האם עד כה לא היו ימים
שבהם נאלצתי לטפל ב-5 אירועים משמעתיים בו זמנית? היו גם היו. האם עד כה לא היו
ימים שבהם חשתי שעבדתי 20 שעות רצוף? גם כאלה היו. צילומים, שיחות אישיות, ענייני
פרטניות, אופק חדש, אופק ישן, עוז לתמורה, דרגות שכר, בירוקרטיה מסועפת – כל אלה
מתקיימים כל יום.
למעשה הם
התקיימו גם בשנה שעברה, אולם הכניסה למשרת המחנך גורמת לי פתאום לראות את
התמונה ממקום קצת שונה.
אני מוכרח לומר שפתאום נראה לי כאילו בשנה שעברה
היו לי "חיים קלים" (הכל יחסי, כן?). פתאום להיות "רק" מורה
מקצועי נראה לעתים מאוד מוזר. הייתי נכנס לכיתה, עושה את הקטע שלי, ויוצא – בתקווה
שהתלמידים בסדר עם זה. שעתיים שבהן הייתי נותן את המקסימום, מנסה לתת איזה חיזוק
חיובי אחד או שניים, ומקווה שהצלחתי להשאיר על התלמידים חותם כלשהו. זה היה כיף
בסך הכל – קצת צחוקים, כמה דילמות ערכיות, כמה אותיות בערבית, כמה מבטים כועסים,
איזה כיסא אחד שמתעופף... אתם יודעים, יום רגיל.
תמיד היה לי נחמד לסייע לאותו מחנך לטפל משמעתית
ולחזק כשצריך, אבל במקום מסוים לדעת שהמשך הטיפול נמצא באחריותו. אני מתקשר, אבל
הוא... טוב, הוא עמוק בעניין.
פתאום, זה אני. וזה מגיע בבום. כי פתאום המורים
עומדים בטור, ואומרים שהכיתה שלי כך, וזה עשה כך, וזה עדיין לא התבגר, וזה לא
מפסיק לפטפט, וזאת...? היא בכלל סיפור, וההם שם בסוף – פתחו מפעל לאוריגמי. לא,
שלא תבין לא נכון, יש לך כמה מקסימים, אבל בלי עין הרע... פרגנו לך... ממש
כוכבים... הכוכבים של תומר.
ואני... מה לעשות, שותק, מהנהן, מבקש שמות, מנסה
להרגיע, מנסה להזכיר שהתפקיד שלהם זה להיות ילדים, ושלנו להיות מבוגרים, ואני חדש –
מה אני מבין? ויש מורים שתורמים מנסיונם ארוך השנים, ומייעצים – ואני משתדל להקשיב
לכל עצה שאני מקבל... ויש הרבה.
והורים שלעתים נלחצים מציון כזה או אחר אף יותר
מהילדים שלהם... וכאלו שלקראת בחינה מתקשרים כדי להירגע כי הם לא בטוחים איך הם
יעברו מחר את הבחינה... כלומר לא הם אלא הילדים שלהם. כיצד מתמודדים עם מצב בו
הבחינה של הילד היא בעצם הבחינה של ההורה? והורים שצועקים עוד לפני שבכלל שמעו את
מה שיש לי לומר, שכבר יודעים מה היה במכות בין הילד שלהם לילד אחר מהכיתה – גם אם
עדיין לא שוחחו בכלל עם הבן שלהם. מדהים!
והילדים, וואלה צדק יאנוש קורצ'אק, הם בטבעם. ולא
תעזור שיחה אחת, וגם לא שתיים. גם ענישה לבדה לא תעזור, אך גם אי אפשר בלעדיה. וחיזוק
חיובי על כל דבר שניתן להעצים, בתקווה שאולי יש כאן איזה ניצוץ שיאיר לבבות...
ולעתים להבין שהתקווה אולי הייתה לשווא, לפחות כרגע... ועוד ניצוץ, ועוד חיזוק...
ושוב... תומר, מה עם הטיול? די תומר – הוא מציק לי... אני שמנה? אמא'שך שמנה! מישהו
הביא אישורים ליום גיבוש? הלו – מה היה בשיעור ספרות האחרון? תגיד, 1000 פעם אני
צריך להגיד לך? לא זורקים שולחנות! לא – פשוט לא!... ומחשבות על הפילוסופיה של
החיזוקים החיוביים – זה טוב? כמה זה נחשב מוגזם? מתי זה עולה להם לראש? איך עושים
את זה מדוד?
ושיחות עם מאמן הקבוצה של זה, ועם המחנכת מהיסודי
של ההיא, ועם הצוות החינוכי הנהדר, וכל זה כדי שמחר... מחר שוב אחזור על אותו
הדבר, בתקווה שמשהו יהיה מעט שונה.
אבל...
בשיעור תרבות ישראל דיברנו על זהות, וכל אחד התבקש
לתאר כיצד תופסת אותו הסביבה שלו: ההורים, החברים, סבא וסבתא, וגם – המחנך. נחמד
היה לראות תלמידה שלי, שלא תמיד קל לה ללמוד, שעוברת תקופות לא פשוטות בבית
שגורמות לה להתבגר מהר מהצפוי, זו שבשיחה האישית בתחילת השנה הביעה תקווה שהמחנך
שלה יאמין בה.... כשהיא התבקשה לנחש איך אני תופס אותה אז היא חשבה, הסתכלה עליי,
חייכה ואמרה: "אני יודעת, הוא חושב שאני בוגרת ואחראית". "צודקת"
עניתי.
ותלמיד אחר, שבתחילת השנה ניסה להתחמק ממני,
ועליתי על בריקדות מול ההורים שלו, וניסה כל מיני שיטות לחמוק מאחריות, פתאום
נרגע, משתתף, ואני רואה בעיניים שלו שמשהו יותר טוב.
ותלמידה אחרת שמספרת שנעים לה בכיתה, שיש לה המון
חברות אחרי תקופה קשה מאוד ביסודי; ואחד שחשש מאוד מהכיתה ומצא בה את מקומו מהר
מהצפוי; ואחרת שעל הנייר היא אמורה להיות ילדה בעלת קשיים משמעותיים בלשון המעטה –
אבל היא אחת המצטיינות החברתיות בכיתה; והשיחות במעגל המצומצם,
כשבפעם הראשונה הילדים
נפתחו ושניים מהם סיפרו על...
טוב, מה שנאמר במעגל נשאר במעגל.
ואיך במהלך תרגיל פינוי מבנים, כשכל כיתה תפסה
פינה במגרש הכדורסל, ובכל כיתה ישבו ילדים בזוגות ספורדיים או לבד והמתינו לאישור
לחזור לכתות; איך אז דווקא הכיתה שלי, רק הכיתה שלי – ה"בעייתית",
"משופעת הכוכבים", ה"מורכבת", ה"מאתגרת" – יצרה שני
מעגלים גדולים והתחילה לשחק ביחד עם כולם, כולל "המקובלים" יותר, וגם
אלו שפחות. עשו אותי גאה.
כך או כך, אני יודע שמחר דברים יכולים להשתנות. יהיו
לי עליות וירידות, וכך גם לכיתה. התקופה עושה את שלה, גיל ההתבגרות מתחיל ואיתו כל
התופעות הנלוות: משברי הזהות, השינויים הפיזיולוגים שמלווים בכעסים, לחצים, נטייה
לחבוט בדלתות, חיבה של גיל ההתבגרות לניסויים בתורת הקוואנטים ובפיזיקה – ובמילים אחרות:
רצון עז לבדוק מה קורה אם דוחפים חזק מישהו במהלך ריצת 60 מ' בשיעור ספורט... ההתלבטות
בין ג'סטין ביבר לעוז זהבי... הלבטים של כיתה ז', אולי התקופה המאתגרת ביותר. כנראה
שאצטרך להכין עצמי לתהליך ארוך טווח.
אולם אותם רגעים קטנים, המקומות שבהם העבודה כן
ניכרת, המחוות הקטנות שילכו איתך ואיתם הלאה, המבט שנראה לעתים כאומר תודה – לפחות
בשלב הזה של השנה, זה משהו אחר שפחות ראיתי לפני כן. זה מה שנותן לי את הכוח
עכשיו, כשאני יודע שעוד דרך ארוכה לפניי. הרי כך או כך, איך שלא מסתכלים על זה,
לטוב או לרע – הם הכוכבים שלי, הכוכבים של תומר ;)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה