התעוזה להיכשל - תנאי חיוני לקידום מערכת החינוך

מעגלי מורים בהכשרות מורים, ניסיון להעלות מוטיבציה, להחדיר תחושת שליחות חזקה עוד יותר.

המרצה מדבר על מורה שהקים ספרייה מאפס בבית הספר שלו, ומדריכה אחרת מדברת על מורה שכנגד כל הסיכויים הצליחה להעביר את כל הכיתה המורכבת שלה בגרות במתמטיקה; בפורום אחר משוחחים איתך על התנאים הדרושים להצלחתו של מורה, ומה מצופה מכל מורה. מדובר על מורים פורצי דרך בשילוב טכנולוגיה, שמתאימים את החינוך למאה ה-21, שהכל איכשהו תמיד הולך להם.

המסר התת-קרקעי שעובר בפורומים הללו הוא אחד: אלו סיפורי ההצלחה שאתם צריכים להיות כמותם. התוצאה בפועל היא חשש בקרב מורים לנסות דברים חדשים, כי אם המורה לא מצליח להיות ככה, או עלול לפספס קצת בדרך, אז למה בכלל להתחיל? ואם הוא "עוד" מורה שמגיע ללמד כל יום (ומשוחח עם תלמידים, מעניין אותם, משנה יומיום עולמות קטנים, חווה קשיים ומתגבר עליהם) אז כנראה שאין טעם בכלל להתחיל.

בתקשורת מדברים על תרבות יזמית ישראלית שהיא מנוע הצמיחה, מראים לנו סרטים נגזרים וצ'קים שמנים נכתבים, סיפורי הצלחה בזה אחר זה, וכל מנהל יגיד שהוא רוצה לעודד תרבות יזמית בבתי הספר, מתוך מחשבה ששם טמון העתיד התעסוקתי של התלמידים שלנו. לא בהנדסה ולא במדעי המחשב. בלה בלה בלה.

בקיצור: מכל מקום רואה המורה - עליך להצליח. אין מקום לטעויות. גם בכיתות התלמידים כבר מבינים – צריך לתת תשובה נכונה. אם טעיתי, זאת פאדיחה – לא חלק מהלמידה. טעויות מסמנים בעט אדום, צעקני, נוזף. אם אני חושב שאני יודע את התשובה לשאלה אבל לא בטוח – עדיף שלא אדבר. אני עלול לטעות, למה שהכיתה תצחק עליי?

אבל משרד החינוך, בתי הספר והמכללות להכשרת מורים לטעמי מפספסות אלמנט מרכזי אחד, חשוב כל כך, שקשור לתרבות יזמית, שמשותף לכל אותן מורות ואותם מורים שעשו שינוי בבית הספר שלהם, שהקימו ספרייה, יזמו פרוייקט חברתי ששינה את פני הקהילה, הכניסו טכנולוגיה פורצת דרך לכיתה, שינו את תרבות הלמידה בקרב תלמידיהם, ובוודאי משותף גם לכל היזמים העסקיים למיניהם.

הם העזו להיכשל. פשוט כך.

אם יש משהו שלא מדברים עליו מספיק במערכת החינוך הוא התמודדות עם טעויות, עם כשלונות.
כל אותם מורים – יזמים וודאי חוו כשלונות ותסכולים בדרך להגשמת החזון שלהם, כל אותם סטארטאפיסטים ש"עשו את זה בגדול" וודאי נדחו עשרות פעמים לפני שהצליחו, והגו רעיונות רבים כל כך שכשלו בזה אחר זה. לטעויות וכשלונות יש ערך עצום אם יודעים להתמודד איתם נכון.

האם מלמדים באמת כיצד להתמודד עם כשלונות? האם מטמיעים בקרב מורות ומורים את ההבנה שכישלון הוא כלי בדרך להתפתחות? האם מורים בעצמם מבינים שכדי ליצור שינוי מהותי צריך אומץ לטעות ולהתמודד עם ההשלכות של אותה טעות?

האם מנכיחים את הכישלון במרחב המעגלים של הכשרות המורים? האם מדברים על רגעי המשבר והצמיחה של מורות ומורים מעוררי השראה מהמקומות הקשים ביותר? האם המערכת עצמה באמת בנויה כיום כדי לתת אמון במוריה, לאפשר להם לטעות ולהיכשל מתוך הבנה שזהו חלק בלתי נפרד מהתפתחותו התקינה של מורה?
האם יש ניסיון למצוא את הדרך לשוחח על כשלונות כמנוף לעלייה ולא כאבן שואבת לאינסוף טרוניות? 
  

כמה מורות ומורים עוזבים את המערכת כי החדירו להם את המחשבה שהם יצליחו בענק, אבל במפגש עם המציאות התרסקו כי לא יכלו להכיל את השגרה המורכבת והעמוסה, את הטעויות והכשלונות בדרך? כי לא דיברו איתם על הדרך להצלחה? על חשיבות התעוזה?

אז אולי מישהו צריך להבין שכדי לעודד תרבות יזמית בבתי הספר, להצעיד את ישראל למאה ה-21, לגרום למורים לשנות את דפוס החשיבה שלהם ואת אופן הפעולה שלהם, להעיז לשלב שימוש בטכנולוגיה בכיתה -  צריך לגרום להם להבין שלטעות זה בסדר, ושמקבלים את זה באהבה, צריך לא רק לשוחח על תפיסות שונות למושג הצלחה, אלא גם על מובנים שונים של המושגים "טעות" ו"כישלון". מעבר לכך - חשבו איזה ערך חינוכי גלום בדוגמה אישית של אדם שיודע לצמוח מהמקום שבו נכשל, ממקום בו הוא יודע להודות בטעות ולהפוך טוב יותר בזכות הקושי. 

כל עוד המערכת רוצה להיות סוכנת ידע של בגרות, מורים לא יעזו לטעות יותר מידי (או ליתר דיוק מספר המעיזים יהיה מזערי). אם רוצים ליצור שינוי אמיתי של חיפוש דרך, של אפשרות לטעות – צריך לאוורר ולאפשר.

שינוי אמיתי לא יצמח רק מסיפורים על הצלחות אחר הצלחות. שינוי אמיתי יצמח מהטמעת היכולת להתמודד עם אפשרות הכישלון. 

ולסיום, שיר אחד שאולי מסכם את הכל, תהנו.