פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שני, 25 ביוני 2012

ולסיום סיומת...



כשהאורות כבו, לא ידעתי בדיוק למה לצפות.
על הבמה עמדו יפתח קליין ויוסי גרבר, שני שחקנים נהדרים. הסיפור: "ימי שלישי עם מורי", הצגה על פי ספרו של מיץ' אלבום. המחזה מגולל את המפגש המחודש בין מיץ' לבין מורו הנערץ, מורי שוורץ, כ-20 שנה לאחר שנפרדו בתקופת הקולג'. השניים חווים מחדש צחוק ובכי, ומשוחחים על כל הדברים החשובים בחיים – רגע לפני שמורי עומד להיפרד מן העולם.

ההצגה דיברה אליי, לעתים חלחלה אל עמקי נפשי, והציגה בפניי פלאשבקים של נער צעיר וסבו (ז"ל) מעורבבים בנעימות פסנתר והרבה חלומות, חששות ואנושיות. ההצגה הציגה מורה אחד שהיה משמעותי עבור תלמיד אחד עד יום מותו. האם לא די בכך עבור כל מורה?

ההצגה הסתיימה ואני חזרתי למירוץ הבלתי נגמר של הכשרת הקיץ של מורי חותם. סגירת קצוות, בירוקרטיה של סיום, ליטוש מערכי שיעור (שעוד ילוטשו רבות במהלך השנה). הזמן כמו טשטש את הזיכרון, עמעם את האורות והזניק אותי על הקרקע. השנה בפתח, ואני כל כך במתח, והיא תהיה קשה לבטח.

השנה התחילה. כיתה ט3. יום חמישי, שעה 4. שיעור אזרחות. פחד. 40 תלמידים, כיתה קטנה. ואני אחד. פתיחה שתכננתי מראש: שתיקה בת 2 דקות – כתיבה על הלוח "אני לא יודע" – מונולוג איטי ונוקב: כל תהליך למידה אמיתי, משמעותי ורציני מתחיל בשלוש מילים פשוטות: אני לא יודע. אחר כך משהו על נהלים, וילד אחד רדום, ואחד שמסתכל על החלון, ועוד אחר שמסתכל על זאת שיושבת לידו.

8 כיתות. 270 תלמידים. שתי חטיבות ביניים. המירוץ משוגע. תחילת השנה זכורה לי כמו מרתון – רק של חודשיים. ובכתות לא ליקקתי דבש. נראה היה לעתים כאילו התלמידים המבוהלים חיפשו בי תקווה, ואני – בעצמי מבוהל קמעה, ניסיתי לעשות את מה שעליו דיברו איתי כל הקיץ.

אז התקשרתי לפרגן לתלמידים משתפרים, וכתבתי הערות מפורטות במבחנים, ולא בדקתי מבחנים בעט אדום. אבל גם הגיעה העת בה צעקתי, בה יצאתי לעתים מיואש מהכתות, וידעתי שיעורים בהם השקעה של שעות ירדה לטמיון. בשיעור אחד יכולתי לחוות רוגע ואי שקט, כעס ונחת, ייאוש ותקווה, התרוממות ושפלות רוח.

אחרי שלושה חודשים זה קצת נרגע. המפגש השבועי עם חבריי לתוכנית, וכל מעגלי התמיכה שלהם זכיתי בבית הספר ומהסביבה עזרו לי לפקס את עצמי. הדיכוטומיות הצטמצמה, ולמדתי לראות את המציאות בראייה לטווח רחוק, ולבחון הצלחות בצורה פרטנית. וגם... למדתי לצחוק עם התלמידים. הם מצחיקים. באמת. והתלהבתי מרעיונות שלהם שאני מעולם לא ראיתי ועליהם לא חשבתי. ונהניתי לראות אותם מדברים על אהבה, על נתינה, מציגים כשרונות ברוכים ומברכים את הכיתה בכשרון שלהם. וראיתי תלמידים מתהפכים, וחוזרים ומתהפכים, והופכים לבני אדם. והיו גם כאלו שלא. וכאלו שכן. וכאלו שהיו איתי לרגע ואז נשטפו במסכת חייהם המייגעת ובכל שיעור הייתי עומל קשות כדי לראות איזה בדל של חיוך עולה על שפתיהם. וכאלו שלא הרפו לרגע גם כשהיה להם קשה. והיו טיולים שנתיים, ועזרה הדדית, ושירים עם גיטרה על תוך הלילה, ושיחות נפש. ראיתי נשמות, וראיתי נוער טוב. טוב מאוד.

והיו מורים טובים בדרך, שהקשיבו ועזרו, ניערו כשצריך והזכירו לעתים גם כשלא היה צורך. והיו ששפכו טרוניות, והיו שהתנהגו כטירוניות (וכטירונים), והיו עוגות בחדר מורים – שוקולד ועוגות גבינה. וגם ארטיק וסוכריות. תות גינה לא היה, אבל מנגל מפנק עם הרבה אבטיח היה גם היה. והיו וישנם אמא ואבא ואחותי ואילונה, היו שם כל הזמן. הנעימו, הפנימו, הטעימו. תודה. אוהב אתכם.

ובלי לשים לב, הגיע סוף השנה. הם כבר עסוקים במסיבות הסיום, בפעילויות שונות ושיעור מתקיים לא מתקיים, והנוכחות דלילה, והיו כאלו שעברו במסדרון ואמרו שלום וחופשה נעימה בחטף והמשיכו להם עם ענייניהם השונים ולבטיהם הפנימיים שאותם ספק אם היכרתי ואת אחריתם ספק אם אכיר. והיו כמה תלמידים שבשיעורים המסכמים הרגישו צורך לבטא באריכות ובספק תחושות ורגעים שמחים ומיוחדים שהיו להם בשיעורים שלנו במהלך השנה.

ושנייה לפני שעזבתי את בית הספר בדרכי אל החופשה בה אהרהר ואערער על שהיה ויהיה, חלפתי במסדרון על פני אחד, תלמיד אחד, יחיד ומיוחד, שהגיע באיחור חד. שאל אותי: אתה עוד תגיע לכיתה שלנו? אמרתי לו שלא. אז הוא פתח את התיק והוציא שקית עם ספר כרוך בעטיפה. הסתכלתי בו, והוא בי. חיבוק קצר והוא רץ לכיתה, ואני לדרכי.
וכשישבתי עם עצמי והוצאתי השקית, ישבתי וקראתי הברכה. ואז כשפתחתי לראות את הגנוז, היא נעמדה מולי כאילו בהזמנה, כריכה קשיחה עם אותיות קידוש לבנה: "ימי שלישי עם מורי – איש זקן, איש צעיר ומשמעות החיים".

וכך, שנה שלמה התנקזה לה לרגע אחד, יחיד ומיוחד – ואני יושב בשתיקה, בוהה בספר ומודה להוא שיושב מאחורי, מלפניי ומצדדיי.

וכי כלום לא די בכך עבור כל מורה?


יום שלישי, 5 ביוני 2012

הריק הערכי - המקור לאופטימיות



אהלן,

מורים צעירים מטבעם הם בעלי אמביציה גדולה, תחושת שליחות ורצון לשנות. מורים צעירים רבים בתחילת דרכם יאמרו כי מטרתם (ומטרתנו, כי גם אני בתחילת דרכי) היא להחזיר להוראה את המעמד הראוי לה בציבור. המורה, כך יגידו, היה בעבר בעל יוקרה, בעל כבוד לו זכה מכל האנשים מסביב. בעידן ההוא לא היו מורים – היו אנשי חינוך. זהו אותו עידן יפהפה, שבו המורה היה במרכז, וכך צריך להיות. האמנם?

כולנו יודעים היטב כי קיים מן משולש כזה הורים – מורים – תלמידים, שפיצוחו הוא במקרים רבים המפתח לקידום הילד ומיצוי הפוטנציאל שבו. תפקיד ההורים והמורים הוא לסייע לילד לגבש את עולמו הערכי. במצב עניינים תקין, הרי שביתו של הילד אמור להיות המקום הראשון לגיבוש ערכיו. המורה אמור להשלים את התמונה בתחומי הידע השונים ולתת להם פרשנות חינוכית עבור הילד. אם כן, במצב עניינים תקין – ההורה הוא הדמות החינוכית הדומיננטית, לא המורה. מכאן הוא שכל שאיפתם של המורים להחזיר את המורה למרכז היא שאיפה שלכאורה נראית הפוכה בעצם למטרה שאנו רוצים להשיג.

אם ננתח היטב את אותו מצב אידיאלי בו שלט המורה בכיפה, הרי שסוד הצלחתו של המורה טמון היה בהאצלת הסמכות שהעניק לו ההורה. ההורה הכיר בסמכותו של המורה, ובעצם הסמיך אותו להשלים עבור ילדו את תפיסת עולמו וגיבוש זהותו.

אולם מה המצב כיום? ההפך הגמור.

בבתים לא מעטים (למרות שלשמחתנו יש לא מעט בתים אחרים) הילדים הפכו אדונים לעצמם במובן הפחות טוב של המילה. הם הפכו אדונים, מבלי לקחת אחריות על עצמם. הם חיים במציאות שבה אין גבולות, ומציאות שאינה מציבה גבולות – גם אינה מציבה ערכים. כל ערך, יהא אשר יהא, מגדיר עבורך גבולות מסוימים. בהעדר גבולות, נעדרים הערכים. יש אינטרנט – אין גבולות, וההורים לא בבית, כך שאין מי שיתווה את הגבולות. ההורים, למרבה הצער, עסוקים בקריירה במקרה הטוב, או בהישרדות כלכלית במקרה הפחות טוב (כיאה לישראל שנת 2012 על יוקר מחייתה ופעריה החברתיים). אם מדובר במשפחה של עולים חדשים, הרי שדמות ההורים מתנפצת על סלעי המציאות הישראלית, בה כולנו עדים להיפוך התפקידים בחלק מהבתים. כדי שהילד בכלל יוכל להמשיך ללכת לבית הספר, לקבל ערכים, ההורה נאלץ לוותר על מקומו שלו בגיבוש ערכיו של הילד. זהו העוול הנורא (או אחת העוולות) בפערים החברתיים במדינה.

מכאן אנו מבינים כי בעידן המודרני, רווי האלימות, חסר הגבולות, חסר הסמכות ההורית, מקבל המורה את הסמכות שלא אמורה להיות שלו: הסמכות לעצב את ערכי היסוד של חלק לא מבוטל מהתלמידים. מקבל את הסמכות – אך באותו זמן היא גם נשללת ממנו. המורה פתאום הופך להיות הדמות המשמעותית בגיבוש עולמו של הילד. הורים רבים מטילים את האשמה לפתחם של המורים, אך בואו נודה על האמת: רבים מההורים עושים זאת מתוך אקט של תסכול ושל ייאוש, ולעתים – למרבה הפרדוקס – מתוך אמונה בכך שהמורה הפך לכתובת היחידה שלהם. הם עסוקים בקשיי הפרנסה, ובבית גדל ילד שאין לו דמות חינוכית מרכזית בחייו, שגדל ללא גבולות. יתרה מכך – הורים רבים חושבים שאת הגבולות יקנו, פשוטו כמשמעו, באמצעות מתנות כאלו או אחרות לילדיהם.

דווקא היום, בניגוד לאותה תקופה "אידיאלית" – דווקא היום ניצב המורה במרכז, ירצה או לא ירצה. דווקא היום הכל נמצא על כתפי המורים. מילה שלהם תעצב ותשנה תפיסת עולם ודימוי עצמי של תלמיד. עבור תלמידים רבים הכיתה היא בעלת הפוטנציאל להיות המקום הבטוח ביותר. לאו דווקא בטוח מבחינה פיזית, אלא מבחינת קביעת גבולות נפשיים. דמות המורה בימינו קריטית עבור התלמידים יותר מבכל תקופה אחרת. המורים, אם יבחרו לעשות כן, יכולים היום להוביל שינויים מרחיקי לכת. אם ישכילו לרתום בצורה חכמה את ההורים למהלך - יוכל הילד להשיג התקדמות אדירה בזמן יחסית קצר. 

אלא שהמצב לא כל כך פשוט. זאת משום שעד שכבר נמצא המורה בצומת הכרעה מרכזי עבור התלמידים, אמנם צומת שבמקום מסוים נכפה עליו, הרי שנוצרה תחושה כאילו החוק במדינה מתייחס למורה כאל איום על הילד. המציאות קובעת מצב אחד, ומצד השני – החוק מסרס את כוחו של המורה. ניתן אולי להצביע על מעין פרדוקס שדווקא עכשיו המורים חזקים יותר ולכן מגבילים את כוחם, אך ברור שלא כך המצב. נוצרה תחושה בקרב ציבור המורים כי משרד החינוך, במקום שיפעל לעגן את מרחב התמרון של המורים בחוק, מצר את המרחב הזה ולא מאפשר להם למלא את התפקיד המהותי שצו השעה מחייב. החוקים שמטרתם להגן על הילד מכל התערבות – פועלים, למרבה ההפתעה, בכיוון ההפוך. הם הופכים מחוקים להגנה על הילד, למעין חוקים ל"הפקרת" הילד. ממש כך.

כאשר משרד החינוך מתקין תקנות שנתפסות על ידינו כחונקות את המורים והמאיימות עליהם – הרי שבעצם יש כאן מישהו שנפגע יותר מאיתנו. זהו הילד. המורה, שהפך עם השנים למקור הסמכות היחיד מול הילד, האדם היחיד שיכול להזכיר לילד – עם כל הידע הטכנולוגי שלו – שהוא עדיין ילד שזקוק להכוונה ולמילה הטובה, המורה הזה נכבל בידיו וברגליו. זוהי מהות העוול האמיתי במעמד המורה בישראל כיום. אמנם ראוי כי החוק יגביל את כוחו של המורה, שכן המורה הוא בן אדם, אך אל לו לחוק להפוך את המורה לכלי שרת בידי ההורים והילדים. כעת המורה צריך להוביל, לא להיות מובל. ריצוי בלתי פוסק של ההורים (הגם שהולך ופוחת עקב עלייה הדרגתית במעמד המורה ובביקוש להוראה) יוצר בדיוק את המצב האבסורד הזה.

אז מה באמת אנחנו צריכים? כעת אנחנו צריכים מורים חזקים, מורים רציניים שבטוחים בצדקת דרכם והולכים לעברה. יטיב לעשות משרד החינוך אם יבין זאת ויבטא זאת באמצעות דבר אחד פשוט: יסייע למורים ביצירת אווירה (בליווי התקנת תקנות) המעגנת את סמכויות המורה מול ההורים ומול התלמידים ומתן גיבוי רב יותר למורים מול ההורים ומול הילדים. כל אלו הם בעצם אמצעים שיאפשרו למורה, שכף המאזניים הערכית נוטה לטובתו אל מול ההורה, להיות מי שהוא אמור להיות. השאיפה שלנו אינה לחזור לימי הגדולה של המורה, אלא לימי הגדולה של ההורה. ההורה, בגדולתו, ידע להאציל את סמכותו אל המורה ולכבדו.

מחשבה זו מובילה אותי לכיוונים אופטימיים מאוד. המורים בכלל, והצעירים בפרט, אם יינתנו להם הכלים המשפטיים המתאימים והרוח הגבית ממשרד החינוך, יכולים וצריכים לחולל שינוי אדיר בחברה בישראל. תפקידם של המורה הוא להחזיר את הגלגל לאחור – לחנך את הילדים לקחת אחריות על חייהם, ובעתיד, בין היתר, גם על משפחתם. כך, בעוד דור אחד, הם בעזרת ה' יגדלו להיות הורים משמעותיים עבור ילדיהם, הנעזרים במורים שתמיד יהיו שם לצדם. המורים מצדם, אמורים לשמוח לחזור אל המשבצת החינוכית הנורמלית והרצויה מבחינתם. 

השלכות הריק הערכי שיוצרת המציאות היומיומית, ההשלכות אותן אנו רואים לעתים בסביבתנו - הן שצריכות להיות המקור הגדול לאופטימיות עבורנו. הן ההופכות אותנו למחוללי שינוי אמיתיים.




יום שני, 7 במאי 2012

חוסר אחריות וצרות אחרות...


הילדים של היום הם משהו נורא, מה לא ככה? הם אלימים, מכים, נוהגים בפראות. רק לפני כמה ימים "בחורינו הטובים" רצחו בלי היסוס אזרחים תמימים שהעזו לומר להם משהו לא לרוחם. אין להם כבוד לכלום. פשוט משהו נורא.

זאת בטח טענה של חלק מדור ההורים היום. מבחינתם התקופה שלהם הייתה נהדרת, והבעיה כולה נעוצה בדור הנוכחי ובעיקר – במורים שלו.

אז יסלחו לי כל אותם הורים, וכל אוהבי העליהום המטופש הזה. אם אתם רוצים לדבר על בעייה מערכתית, בואו נקרא לילד בשמו.

לילד חסר המעצורים הזה קוראים תרבות חוסר האחריות. זוהי התרבות השולטת בחיים שלנו שמשתלטת כמעט על כל חלקה טובה. דוגמאות לא חסרות, במערכת ומחוצה לה. חוסר האחריות הזה משתקף בכל פינה ופינה. חוסר אחריות מבחינתי הוא אי לקיחת אחריות במקרה הטוב, ובמקרה הרע – השלכתה אל ועל משהו חיצוני, מישהו חיצוני. כחלק מהמערכת שסופגת אולי את מרבית התלונות על כך (למרות שבשנתיים האחרונות חל שיפור קל בתדמיתה ובביקוש למקצוע ההוראה) – אבהיר על מה אני מדבר. פרקטיקה היא דבר חשוב.

להלן דוגמה שאין להסיק ממנה על הכלל, אך גם לא את היותה עניין פעוט: הורים צעירים, ילד בן שנתיים וחצי. במדינת ישראל קשה להתפרנס, אז ההורים צריכים לעבוד קשה. למען הדיוק, גם כשמתפרנסים יפה, זה לרוב בעבודה שצריך לעבוד בה קשה ולתת שעות נוספות (ע"ע הייטק). בקיצור – התירוצים רבים, אך הקריירה לפני הכל. לעתים, ההגשמה העצמית אינה ערך עליון. היא ערך יחיד, שאינו בא לידי ביטוי בעשיית טוב לסובבים אותך אלא לעצמך קודם כל - ובלבד. ההורים מגיעים הביתה, וכמובן – כל מה שהם צריכים הוא קצת שקט. זה הכי חשוב (נכון, לא כולם). הילד יושב מול הטלוויזיה, מול סדרות רעשניות, מול המחשב למשך שעות – יושב ובוהה, משותק – פיזית ושכלית. כמה שנים מאוחר יותר יעלו הסיכויים שהילד הזה יפתח קשיי קשב וריכוז. זה כנראה יבוא לידי ביטוי בכיתה א', כשהוא לא יוכל לשבת לרגע בשקט ויפליא מכותיו וחוצפתו בסביבתו. אבל רגע, האחריות אינה על ההורים. הולכים לעשות אבחון. איזה מזל – זה לא אנחנו, ההורים, זה הילד "דפוק". יש לו קשיים אובייקטיביים. הילד צריך הקלות / התאמות / עזרה וכו'. אם הילד לא הצליח בבחינה, זה כמובן לא אנחנו – בית הספר הרי אשם, כי לילד מגיעות הקלות. באיזו זכות לא נותנים לו אותן?! הוא הרי מאובחן המסכן שלנו. 

בקיצור, אני תוהה לעצמי – האם באמת המחקר התפתח ורק עכשיו מתחילים לגלות את כל קשיי הקשב והריכוז אצל ילדים, או שפשוט התופעה הזו צצה בגלל העידן המודרני, המקום המרכזי של הטלוויזיה והמחשב בחיי הילדים והניוון שהם מביאים איתם?

האם המציאות שבה מחולקות התאמות לימודיות לכל כך הרבה תלמידים אינה רק טיפול בסימפטומים? האם זה לא עושה עוול לאלו שבאמת צריכים אותן? האם אנחנו לא מסירים אחריות מכתפי התלמידים ללמידה אמיתית? נכון שיש ועדות שונות שמטפלות בזה - אך איך מצמצמים את מימדי הבעיה מלכתחילה? 

חוסר האחריות ברמת ההורים מקרין עלינו במערכת, והמורים – כ"רופאי" החברה – צריכים למצוא כלים כדי ללהטט בגלל חוסר האחריות המעצבן הזה. באופן מדהים, אותה תופעה מאפיינת את הרפואה המערבית בת ימינו – רפואה שמעודדת את האדם לחוסר אחריות מוחלט בחייו.
למה הכוונה? הרופאים והמדענים, המרפאים את הגוף (בדומה אך בשונה מאנשי החינוך שאמונים על עיצוב הנפש לצד ההורים, או לפחות כך זה אמור להיות), משקיעים שעות על גבי שעות במציאת תרופות לאורח החיים הנהנתני של העולם המערבי. במציאות שבה הכל מותר, הרי שאלכוהול, סיגריות, סמים וכל שאר מרעין ובישין הם עניין שבשגרה. במקום שהאדם ייקח אחריות על גופו וישמור עליו, הוא מעדיף להטיל את האחריות על הרופא. או בקיצור: אני אעשה מה שבראש שלי – ואתם תשאו באחריות למצוא לי פתרונות. כמו עם ההורים: אנחנו נעשה עם הילד מה שנעשה – האחריות תיפול עליכם, המורים. אם יש לילד בעיה, היא בוודאי לא בגללנו. זה פשוט משהו שיש לו במוח, הוא לא יכול, הוא צריך הקלות, התאמות וכו'.

למה זה מעצבן אותי כל כך? נכון – יש תלמידים שזקוקים לזה, ואין ברירה אחרת. אולם אני מאמין שהמספר מצומצם בהרבה, או לכל הפחות – צריך לשאוף לצמצם אותו מלכתחילה על פני לתת את ההקלות בדיעבד. אני מכיר באופן אישי שני תלמידים שלי שלמרות ההתאמות המסיביות שלהם השקיעו והגיעו לתוצאות יפות מאוד. פשוט צריך לפתח את הרצון הזה אצלם. אולי זה לא תמיד עובד, אבל רבאכ - שווה לנסות. אם יצטרכו, ישתמשו בהתאמות שלהם. אנחנו כבר יודעים שפעמים רבות לקויי הלמידה הם גאונים בפוטנציה, פשוט צריך להוציא מהם את היכולת, או יותר טוב - לאפשר להם להוציא את זה מעצמם בעצמם.  

לדעתי יש לאפשר לתלמידים לנסות להיבחן ללא הצורך בהן, קודם כל, ולא לדחוף להם לראש שבלי זה הם לעולם לא יצליחו להתקדם. חשוב לפתח אצלם את האחריות לעתיד שלהם, ללמידה שלהם. תעשיית האבחונים מגלגלת המון כסף, וניחוש שלי - יותר מידי. מקומה חשוב, אך האם הוא מאוזן? אני חושב שבמקום בו התלמיד רוצה ומוכן להשקיע, אתן לו להיבחן כמו כולם. אם יצטרך את ההתאמות, ישתמש בהן.

לכן, תרבות חלוקת ההתאמות בצורתה הלא מאוזנת מעידה על חוסר אחריות ברמות שונות: ברמת ההורים שמוציאים מעצמם את האחריות לעתיד הילד, ברמת המורים שנדבקים לרשימת ההתאמות ולעתים אינם נותנים מקום להשקעה ולרצון, וברמת התלמיד – שתולה את ההצלחה שלו בסביבתו ובהתאמות - שספק אם תינתנה לו בכל מקום לאחר מכן.

חוסר האחריות הזה הוא חלק מתרבות חוסר אחריות כללית, מאמירות ש"יורדות" על הנוער של היום כשבעצם הבתים שממנו הוא בא לא לקחו אחריות על עתידו. בני אדם בעולם המערבי לא לוקחים אחריות על גופם ולדידם היא רובצת לפתחו של הרופא הצעיר, הסטאז'ר המיוסר שאינו יכול לעמוד בכמויות חוסר האחריות הזה. חוסר האחריות הזה גם מאופיין במקומות נוספים – כגון אנשים התולים את הקשר החברי ביניהם על הקרבה הגאוגרפית והרגש בלבד – הרגש שמבחינתם הוא משהו כימי, לא אנושי, שאינו פרי בחירה – וכך, גם אינו דורש אחריות. כשקצת נעלם הרגש, נעלם הקשר. תופעה זו גם רווחת בכל הקשור להגדרתנו במדינה שלנו: אני יהודי כי אני בן לאם יהודיה, וגם זו הגדרה שמסירה מעליי אחריות. אין לי שום אחריות לדעת משהו על הדת שייחדה אותי במשך שנים ושום אחריות לקיום דיאלוג איתה (גם אם אני חילוני). באופן אבסורד, נראה כי ברבות השנים התפתחה מעין פרשנות הפוכה למדע בקרב מגזרים שונים בחברה: המדע – שאמור היה לסייע לאדם לקחת אחריות על גורלו באמצעות החקר והסקרנות, סייע לאדם (במקומות מסוימים) לעשות בדיוק את ההפך – לתלות את האחריות בגורמים אחרים: במאבחן, בפוליטיקאי, ברב, במורה, בילד, בשוטר, ברופא – רק לא בו עצמו. לכל טעות שלי יש הסבר רציונלי, והוא כמובן לא טמון בי.
ושוב להתאמות, אם כבר מורה לאזרחות אנוכי, הרי שזה מזכיר לי את ההיפוך של מדינת הרווחה - אם השאיפה שלנו היא לנתק אנשים מהתלות במנגנון הרווחה, כאן השאיפה היא להכניס אותם אליו כדי להסיר אחריות מההורים ולהעבירה אל המורים. אלו אותם ההורים שמשקיעים את הכסף שלהם במכוניות פאר, בתסרוקות מפוארות, בארוחות שחיתות - והילדים שלהם נשארים בבית ואינם הולכים לחוגים או לכל מקום שיפתח אותם באמת. כשהם נכנסים למינוס רציני הם כמובן - איך לא - לוקחים הלוואה מהבנק, כדי שיוכלו להמשיך את חוסר האחריות הזה. כשזה לא הולך - הם מצפים שהממשלה תעזור להם ולהמשיך לחיות חיים חסרי אחריות. אז נכון שזה לא תמיד ככה, ושבמדינת ישראל יש עבדות בשכר, אבל זהו צדו השני של המטבע - הורים, בני אדם, שמשליכים מעצמם את האחריות.

ואם אחזור למקום הפרטי שלי, אגיד את ההפך: דווקא הדבר הקל יותר הוא לתת אוטומטית את ההתאמות לתלמידים בלי לברר. העבודה הקשה באמת היא לבדוק מתי צריך אותן באמת, ומתי אפשר וחשוב לוותר עליהן ולהתאמץ ביחד כדי להוציא מהתלמידים את המיטב, ותוך כדי גם אמונה בעצמם.


אבל... אולי... כל הפוסט הזה בעצם הוא הסרת אחריות מעצמי?  

שנה ראשונה, סוף שנה ראשונה, מורה צעיר, חסר ניסיון, עייף, אין כוח, הם מציקים, אני לעתים מתייאש וכמות ההתאמות רק הולכת וגדלה.

וחוץ מזה, מה אני מבקר פה את כל החברה מכל כיוון כאילו אני לא חלק ממנה? האם אני לא הייתי שמח לקבל התאמות במתמטיקה (לאור כל קשיי ההתארגנות שלי)? האם אני שומר על קשר עם כל החברים מכל התקופות? האם אני שומר על בריאותי? כמו כל אדם אני אוהב לשבת ולהתלונן, בעיקר אם יש קהל לכך - ואתם כרגע קהל הקוראים / מאזינים.

בקיצור – זה המצב שאיתו אני צריך להתמודד כרגע בסביבתי, על 300 תלמידיי, מתוך ראייה חברתית כוללת. אמי מורתי שתיבדל לחיים ארוכים אמרה לי תמיד: אם אתה רוצה לעזור, תעזור באמת. נכון, זה לא תמיד מצליח: אני מתעצבן, אומר לעצמי כל מיני דברים על התלמידים וההורים שלהם, מוותר ומתייאש לעתים, כועס על עצמי שזה קורה לי - בקיצור, אני משתדל. התלמידים זקוקים לדברים אלו, וזה האתגר (או אחד מהם) שעומד מולי. האחריות הקטנה – גדולה שלי היא לפתח אחריות, ולא רק לבקר את החברה ולהטיל את האחריות עליה. האחריות לתיקון שלה חל עליי. זה קשה, זה מעייף, זה מתיש, זה מצריך נשיכת שפתיים גם כשאתה יודע שיש כאן תופעה בעייתית רחבה בהרבה... זה מחייב אותי למצוא פתרונות ארוכי טווח, להיות מחויב להם ולהבין שהם לא יקרו ביום אחד, וכנראה גם לא בשנה אחת (אופטימיות, אמונה, אוויר, טבע, שחייה, מוזיקה, בירה קרה, משפחה, חברים, צחוק והרבה אהבה – אלו מצרכים נהדרים שיכולים לסייע בדרך). הפתרונות הללו הם הדרך, הם ההתמודדות, וההתמודדות מחייבת מעשיות ותכלסיות. 

בקיצור, פרקטיקה היא דבר חשוב.

פרקטיקה היא אחריות.




יום רביעי, 2 במאי 2012

על שונות וחומרנות



יום רביעי, שעה 7. אני ממתין לשתי תלמידות מכתה ז' שאמורות להגיע לשעה פרטנית בערבית. אני עייף ואין לי כוח. אני ממתין עוד כמה דקות. שאלתי את הרכזת שלהן, והתבשרתי שהן כנראה שכחו מזה לחלוטין. למען האמת, רווח לי. לא תזיק לי איזו שעה אחת חופש.

בבניין הסמוך התקיימה השתלמות למורי חטיבת הביניים בנושא תרבות ישראל. זה אמור לעניין אותי. אמנם אין לי על זה גמול השתלמות אבל... יש עוגת הבית – יאללה אני הולך. כמה כשרוני מצדי – הגעתי למפגש הסיכום. אחרי נסיונות של 15 דק' לדבר , המנחה הבינה שכדאי לתת לציבור המורים, ובעיקר המורות, לאכול קודם. סליחה על הנימה השוביניסטית, אך מבחינה מספרית היינו שני גברים מול כ-15 נשים. תיאור מצב אובייקטיבי.

המנחה בחרה להציג בפנינו את פרק הנעילה של תוכניתו של רונאל פישר, "עשרת הדברות". הפרק עסק בדיבר האחרון – "לא תחמוד". הפרק ריתק אותי הרבה מעבר למה ששיערתי, ופתח אצלי כל מיני דברים ומקומות.

פישר החליט לבחון את קצב החיים בחברה שלנו על ידי יציאה אל צפון הארץ, אל אחד היערות בו החליטה אם צעירה לקחת את בתה הקטנה ולחיות איתה ביער. רוחניקיות כאלה, מן אמא כזאת שמאסה במירוץ אחר משהו שלא נגמר והבינה שאפשר לחיות חיים שלמים בלי לחיות באמת. היא פשוט קמה ועשתה מעשה. דרך המראה של "בנות היער" בחן פישר את חיי המשפחה שלו, ואת עצמו בכלל.

הוא אמר כל מיני דברים מעניינים במהלך התוכנית. אחד המשפטים שאמר בערך באמצע הדהד אצלי בראש. הוא מתח ביקורת על האם ואמר שהאם מוכרת לבתה סיפור של חיים מזויפים, בורחת מהחיים האמיתיים אל היערות ומציגה לילדה הקטנה מצג שווא של חיים על ההרים. באם הטיח כי היא בעצם בורחת ואינה מנסה להתמודד עם החיים האמיתיים, עם החומרנות, עם המירוץ ועם החברה האנושית בכלל.

יומיים לפני כן צפיתי עם חברתי שתחיה בשני הסרטים הראשונים של שר הטבעות. על פי התרשמותי, ולמיטב זכרוני גם של מירב הצופים כשראיתי את הסרט בקולנוע – אלו שחיו ביער היו דווקא הנחמדים והנעימים, הגיבורים האמיתיים. חיי הטבע נראו לנו בסרט כדבר האידיאלי, כשלמות האמיתית. ברור לכל מי שצופה בסדרת הסרטים שטולקין (מחבר הספרים שלמען האמת – לא היה לי כוח לקרוא) פשוט נכנס חזיתית בתרבות האנושית: הטבעת מסמלת את הכסף שדופק כל נפש אנושית, טהורה ככל שתהיה; התעשייה בשירות הכסף (הטבעת) שיוצרת חיות אדם – פס ייצור לחיילים בשירות ההון; הנפילה של טובי המנהיגים אחר הכסף; גולום / סמיגול שמגלם את פיצול האישיות האנושי – המאבק בין הטוב לבין הרע המתחולל בנפשו של כל אדם, בין הכניעה לחמדנות וכו'. טולקין מציג בפנינו מציאות שבה כל ההוויה האנושית הקיימת בנויה סביב הכסף.

כמה זה מצחיק, חשבתי לעצמי – קצת תאורה, מוסיקה דרמטית ואיפור מאיר עיניים הופכים את מי שנתפס כמוזר בעולם שלנו, לגיבור על מסך הקולנוע.

אולם לא רק טולקין דיבר על כך, אלא רבים לפניו. אנחנו יודעים שהנביאים בתקופת המקרא היו לרוב מן אנשים "מוזרים" כאלו, כאלו שהולכים הרבה לטייל בטבע, בורחים למדבר, מחפשים קצת שקט. המשלים שלהם רוויים פעמים רבות במשלים מן הטבע. הנביא, שהיה מתחבט עם עצמו בטבע על מהות האמונה, המוסר ומקום תיקון העולם למען עבודת האל, היה חוזר לעיר ואז שוטח בפני יושביה את כל התובנות שאליהן הגיע מחוצה לה. העיר, שהרי הקמתה סובבת לרוב סביב כסף – פונדק דרכים על דרך ראשית, עיר של השלטונות שיש בה מסחר רב – הייתה תמיד מוקד הביקורת.

הטבע, אם נחשוב על זה לעומק – הוא הקיום האמיתי. טענתו של פישר מופרכת לחלוטין. ההבניות האנושיות למיניהן הן השקר. אנו יודעים שהעשיר אינו בהכרח החכם, והצודק אינו בהכרח המתוגמל על מעשיו; המשפט האנושי אין מטרתו בהכרח למצוא את הצדק, אלא לאכוף את החוק שנוצר על ידי בני אדם ולשמור על הסדר. אנשים משקרים על ימין ועל שמאל, גונבים, דורסים, רומסים, אוהבים, שונאים, מוחלים, לא בוחלים, זוחלים, בגירים כעוללים – חכמים אך מטורללים. כמה רעש. מרוב כל הרעש, קשה למצוא את האל. כדי לעשות זאת, צריך קודם לצאת ולהירגע, לסדר דברים ואז לחזור ולסדר את השאר.

עם צביטה בלב עלו בראשי כמה מתלמידיי, בכל מיני כתות, שסובלים מאותו קטלוג וחוסר הבנה שהפגין פישר (לפחות בחלקה הראשון של התוכנית) כלפי אותה אם.
בגיל ההתגברות בעיקר, לצערי לעתים ובמקומות מסוימים אנו רואים את השקר במלוא עוזו (מעין מיקרו-קוסמוס של החברה): הדבר החשוב ביותר הוא להיות בעל רכוש ומקובל בחברה. תלמידים מסוימים יכולים להיות חכמים לאין שיעור מעל רמתם, בעלי עומק רגשי ושכלי רב, רבי פעלים, אוהבי טבע, שאינם זוכים לאהדה בכיתה משום שאינם "כמו כולם": משום שהם חכמים מידי, מדברים בשפה גבוהה מידי על רעיונות שאינם ברורים מידי. זוהי הדגמה נהדרת למצב החברתי, למחוננים שאינם מוכרים ע"י סביבתם – שנראים מוזרים משום שהם יוצאים נגד, או לכל הפחות שונים מכל המוסכמות החברתיות הקיימות.

טוב, אז מה, הכל שקר? הכל חארטה? מחר בבוקר כולנו נזנח את הכל ונלך לחבק עצים ולחולל עם חזירי בר בחנייה של הטכניון? האם האשה הזאת היא אכן צדיקה במסווה או פשוט אישה שברחה מהמציאות ולא רצתה להתמודד? האם הייתה תקופה שהאנושות לא התמודדה עם הדברים האלה? כנראה שלא. העולם תמיד היה ככה, המאבקים אותם מאבקים והשאלות נשארו אותן שאלות – רק ברמה שונה, בצורה שונה ובהיקף שונה.

לכל הרוחות - שאני אוותר על יעקב קבב באח"י אילת ליד התיכון? על השניצליה? על "כלי זמר"? על אבטיח עם בולגרית על הים? על יוטיוב? על זמן איכות עם החברה שלי? על בירה עם חברים? על טורניר פלייסטיישן עם פיצוחים? על עוגת הבית וחטיפי טוויקס בהשתלמות מעניינת שגורמת לי לכתוב חפירות בוורד ולכם עוד לקרוא את זה?

לא ולא. אני נשאר – ולכן עליי להתמודד עם הידיעה שהעולם שמסביבי מכיל בו לא מעט אי צדק, מאבקים וסדרי עדיפויות קלוקלים. איך מתמודדים עם העניין הזה?

פעם שלחו אותי מאחת העבודות הקודמות שלי לסדנת קאוצ'ינג עם כמה מהעובדים אצל אמו של הבוס שלנו בתל אביב. אשה מקסימה, אין ספק. היא הציגה בפנינו טיפולוגיה שיושבת בול על הסיפור הזה, מיון לשלושה טיפוסים המתייחסים באופן שונה לחיים: הפרשן, השחקן והמאמן.

הפרשן הוא המבקר – הוא יושב בחוץ, לא לוקח חלק במשחק החיים, יש לו טענות ואין לו יכולת להשפיע. לרוב הוא יהיה הפסימיסט.

השחקן הוא המשתתף – זה שלוקח חלק במשחק, אולם נמצא בגובה הדשא וקשה לו לראות את התמונה הכוללת. הוא חווה את החוויה של החיים, אך אינו שם לב לפגמים בה ולכן יכולתו להשפיע בצורה משמעותית על המצב מוגבלת.

ומעל שניהם נמצא המאמן – המאמן נמצא במגרש, אך לא נמצא באמת. הוא לוקח חלק במשחק, אך רואה את התמונה הכוללת. הוא מרים את הראש, בודק, חוקר, תוהה, מתלבט והכי חשוב – מגבש פתרונות מתוך ראייה כוללת ובעיקר – מתוך אחריות.

וואלה, להיות מאמן זה נשמע נחמד. מעניין איזו הקבלה אפשר לעשות לשופטים, לקוון, לנער המגבות ולשמעון מזרחי.  

כך או כך, מצאתי את עצמי מהרהר בהגדרות שלנו לנורמלי, לשונה, לחריג ולעוד כל מיני דברים. אז שיתפתי. אם אתם מורים – אולי יש לכם כמה כאלו בכתות שלכם..., ואם אתם לא – מקווה שעניינתי אתכם.

רק בריאות!


יום שלישי, 24 באפריל 2012

גבורת החיים (יום הזיכרון ויום העצמאות תשע"ב)

סבתא שלי זכרה לברכה לא אהבה את עזר ויצמן, וגם לא ממש את בן גוריון.

סבתי, בת לעולי העלייה הראשונה, צמחה, התחנכה ובגרה במזכרת בתיה עד שעברה לאזור המרכז עת נישאה לסבי ז"ל. היא הייתה ספר היסטוריה מהלך, ומעין גוגל פרטי משלנו לכל מיני פרטים. "סבתא, איפה זה דגניה? סבתא, עיר בדרום ספרד, 5 אותיות, מתחיל ב-ג". אין דבר כזה לא לדעת. לא יודעים - פותחים אנציקלופדיה, כל מקום ואתר, מוציאים את ספר המדינות מהארון.

כך גם שמרה באדיקות את כל המדליות שקיבלה לאורך השנים ממשרד הביטחון, וכמובן גם את אוסף החתימות הנדיר שלה. אחת החתימות שהחזיקה הייתה של אילן רמון ז"ל, מי שהיה מפקד טייסת 117. אחיה של סבתי, סגן יוסף רודבסקי ז"ל, היה אחד הטייסים הראשונים בטייסת הזו, אי שם באמצע שנות ה-50. מפקד הטייסת היה עזר ויצמן. על כך ראתה בו אחראי לאירוע התרסקות מטוסו של אחיה בתנאי טיסה קשים, והוא בן 22 בלבד.
על בן גוריון כעסה משום שלא הבינה את הצורך הדוחק להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות. זה נראה לה חסר רגישות כלפי המשפחות. היא הייתה צריכה יותר זמן להתאושש מהאבל הפרטי שלה.

בתור ילד אני זוכר את עצמי נוסע לבסיס חיל האוויר בו הייתה הטייסת אליה הוזמנו מידי שנה, מסתכל בהתרגשות על ציפורי הברזל שעל המסלולים, מקשיב לסיפורי המלחמה וכמובן נהנה מהמזנון העשיר שהוכן עבור המשפחות השכולות. סבתא הייתה יושבת עם המשפחות שכבר הכירה, מתעדכנת בקורותיהן בעוד אחותי ואני היינו קצת מסתובבים בין רגלי הטייסים שקיבלו את המשפחות בצורה מדהימה.

עם השנים קצת התבגרתי, והתחלתי לראות את הדברים בצורה אחרת, קצת יותר מפוקחת. דברים התחילו להיכנס למקומם הראוי, תפיסות ישנות הוחלפו בחדשות. אולם דווקא ימינו אנו והאתגרים שאני חווה כאדם גורמים לי לראות באור אחר ושונה את חשיבות הצמד הזה – יום הזיכרון ויום העצמאות.

לקח לי כמה שנים, אך הבנתי: ישראל אינה ספרטה. אין זה ראוי שתהיה. מדינת היהודים לא צריכה להיות ספרטה, והערצת המוות לשם הגבורה אינה כבוד. גבורה אינה תכלית, אלא הערכה בדיעבד. סיפורו של יעקב אבינו מלמד על מאבק כמוצא אחרון, שכל מטרתו הוא לשמור על המשפחה. גם ההיסטוריה לטעמי הוכיחה כי מיתוס מצדה לא שירת את העם היהודי. אם כל העם אכן היה עושה כמעשה אותם קנאים ספרטנים, איש מבין קוראי הפוסט הזה לא היה כאן היום. הסיבה שאנו כאן היום כי כמה חכמים, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, החליטו לברוח מחומות ירושלים ולהקים מחדש את הסנהדרין ביבנה. המטרה הייתה לשמר את החיים היהודיים ולהמשיכם. גם הם, גיבורי המשנה ואריות התלמוד, ראו בחיים תכלית (ויש שיגידו כמובן: אמצעי לשם אמצעי – לימוד התורה – לשם התכלית – התקרבות לבורא העולם). המוות בשם הפאסון אינו הירואי. החיים הם מעשה הגבורה האמיתי. כך הם חשבו אז, וכך אני חושב היום.

אמת. המציאות כיום שונה מתקופת בית שני ומתקופת הגלות. היום לעם היהודי מדינה משלו עם צבא משלה. כן, לעם היהודי – שמאז חורבן בית ראשון, לפני קרוב ל-2,600 שנה, איבד את היכולת להגן על עצמו – לעם הזה יש צבא. זה בלתי נתפס אצל רבים מאויבינו, ולעתים גם אצלנו לא. נראה לי כי לעתים אנחנו עצמנו מתמכרים לתדמית הספרטנית שלנו ושוכחים מה התכלית ומה האמצעי.

אם יש תכלית גבוהה יותר מן המוות, הרי היא החיים. אם יש דבר שבעבורו ראוי להקריב את החיים, הרי אלו הם החיים עצמם. הצבא משרת מטרה נעלה יותר ממנו עצמו – והוא החיים בתוך המדינה. בטחונו של אזרח פשוט, עד שכמה שזה יישמע הזוי לחלק מהקוראים, חשוב יותר מבטחונו של החייל.
אמנם יש וודאי כאלו שיאמרו – בלי הצבא, לא תתקיים מדינה, לא יתקיים אזרח.

נכון – אמת ויציב. הצבא מאפשר לאזרח להתקיים, למדינה להתקיים. אולם בואו נשאל זאת הפוך: האם ללא אזרחים וחברה יש טעם בצבא? 

אם נמשיל זאת לבית ספר – הרי שזה כאילו הפכתי את קיומו של מבנה בית הספר לדבר החשוב באמת. אולם אם אין תלמידים בתוך הכיתה, אם לא מתרחשת למידה בתוך הכיתה – מה שווים כותלי בית הספר? ללא התלמידים – שהם התכלית (או ליתר דיוק קיום למידה) – מה שווה כל המסגרת, שהיא האמצעי?

זהו בדיוק הייעוד הנעלה של הצבא בארצנו: סיפוק המסגרת עבורנו, האזרחים, הפרטים שמרכיבים את החברה, לחיות את חיינו באופן שאנו מוצאים לנכון. האזרחים לא קיימים עבור הצבא. הצבא קיים עבור האזרחים. אולם על האזרחים להוקיר לו תודה על כך ולא לקחת זאת כמובן מאליו.

מה היא הדרך להוקיר תודה לאמצעי החשוב הזה שתכליתו היא הראויה שבראויות?

הדרך הטובה ביותר, לטעמי, לכבד אותם (מעבר להנצחה שנתית ביום הזיכרון ומעבר לכך) היא לבנות חברה שתעשה לנו ולהם כבוד. הם נתנו לנו את המסגרת, כדי שניצוק לתוכה את התוכן. הם, כמאמר השיר, מגש הכסף. וכי מהו מגש ללא הדברים שהוא מגיש?

מה אנחנו מגישים לעולם? ויותר מכך – מה אנחנו מגישים לעצמנו? כל כך הרבה יופי יש כאן, אולם כל כך הרבה דברים שמעיבים עליו.

הכבוד הגדול ביותר עבור הנופלים יהיה חיים ראויים: חתירה לשיפור מתמיד, כיחידים וכחברה; פיתוח חברה בעלת ערבות הדדית, אחריות, אמינות, רעות וכל המילים המפוצצות האלו, שביום כזה מקבלות מחדש את כל הרעננות שלהן.  

אם אנחנו זונחים את המאבק עבור פני החברה שלנו, אם נזנח את המעורבות והרצון לשנות – אם נדבק בשנאת החינם במקום באהבת החינם – הרי במעשינו נהפוך את מותם של יקירינו לחסר ערך. אם לא נפעל נגד שנאת האחר (העולה החדש, בן המיעוטים, בעל הדעות השונות), נגד החומרנות, הגסות, הזילות של השיח הציבורי, האטימות והאדישות; אם לא נעצים את האכפתיות החבויה, את הרגישות הקיימת בחברה, את האהבה שנמצאת בינינו; אם לא נפעל להגדיר את עצמנו במו ידינו על דרך החיוב ולא על דרך השלילה – אם לא נעשה את אלו, אין אנו חוטאים רק לעצמנו, אלא גם לנופלינו.


יום הזיכרון מסמל עבורי את המחיר הכבד שהקרבנו עבור המסגרת שנקראת מדינת ישראל. יום העצמאות מסמל את היכולת והחובה שלנו למלא את המדינה תוכן שיצדיק את המחיר ששילמנו, מחיר שייסב לנו גאווה אמיתית בחיינו ולא רק במותנו. אם כבר ניתנה לנו ההזדמנות - עלינו לקחת אותה.

ללא תוכן – אין משמעות למסגרת.

ללא ספרא – אין משמעות לסייפא.

ללא עלה זית – אין פשר למבול.

ללא החיים – אין משמעות למוות.


יהי זכרם ברוך, בעזרת ה', ובעזרתנו.




יום רביעי, 18 באפריל 2012

חצוצרה ביער - סיכום חוויית המסע לפולין במסגרת "עדים במדים"


איפשהו לפני 4 חודשים קיבלתי זימון לפגישה עם מנהל בית הספר... סליחה, המנכ"ל (זה נשמע קצת יותר מאיים...). שיחת חתך, מורים חדשים, בנקודה מסוימת הבטן התחילה לדבר עבור עצמה אחרי יום שבו התזונה היחידה שלי הייתה קפאין מהסוג הזול. לשם הדיוק כשמו בקודש: "עלית" בטעם של חול.

השיחה, להפתעתי ושמחתי, התנהלה בתחושה נעימה. אני הצגתי את עצמי, המנהל את עצמו. מה מציק לך שאל? עניתי בדיפלומטיה. איך אצלנו עד עכשיו? עניתי בפוליטיקלי קורקט. איך חוויית ההוראה עד כה -  נפלא, נורא, קשה, מביך, מרומם, מכעיס... נו, אתה יודע, כמו חולצת מצבי רוח מתחילת הניינטיז. השיחה התנהלה בתחושת שיתוף טובה. 

בנקודה מסוימת סיפר לי המנכ"ל על חלקו החינוכי בליווי משלחות נוער רבות לפולין בשנותיו במערכת. אני, כמובן, הסתקרנתי מאוד. שאלתי אותו כל מיני שאלות על רשמיו מהמסע, האם לדעתו זה תורם, וכמובן בלי לשים לב שטחתי בפניו את כל תהיותיי / טענותיי בנושא מסעות הנוער לפולין... משהו מקוצר של הגירסה הארוכה בפוסט הראשון של בלוגי זה. בצורה נטולת פאתוס ומאוד רגועה (שמאוד שימחה אותי) השיב לי המנהל מנסיונו האישי. שאל אותי: האם היית אי פעם בפולין? השבתי באחת – לא. לא הייתי. לעצמי חשבתי: האם זה אמור להשפיע על החלטתי?

נו טוב, הסתיימה לה השיחה. באותו יום נשארתי בבית הספר. ישיבות ציונים. דיון ערכי עמוק על עתידו של כל תלמיד... וכמובן, חשוב לא פחות – ארוחה בחינם, קייטרינג חלבי לא רע ;)  

בשעה 18:00 לערך קיבלתי טלפון מקצינת המילואים היקרה שלי.

לסנן או לא לסנן? זאת השאלה.

לא לסנן – השעה מעבר ל-17:00, זה נראה קצת מוזר, וחוץ מזה היא אדם יקר.

היי היי, מ'ניינים, מה קורה – תגיד, מתאים לך לצאת עם משלחת "עדים במדים" לפולין?

שתיקה מצדי. 10 שניות של שתיקה. ידו הארוכה של המנכ"ל שולטת בצה"ל? זה הרבה מעבר למה ששיערתי. 

"נו... מה אתה אומר?".

"כן".

כן? תומר... כן? מה נסגר איתך? אתה לפולין? איפה כל הפוסט חוצב הלהבות ההוא על ברית גורל וברית יעוד וכל שאר המלל הזה?

כן. אם כבר פולין אז בגיל מבוגר יותר (יעני עכשיו), וחוץ מזה – קשה למתוח ביקורת על המסע עצמו אם מעולם לא ראית כיצד הוא מועבר ואילו מסרים מועברים בו. יאללה, הולכים.

ימי ההכנה למסע ב"יד ושם" – היו שלושה כאלה. המיצג החדש – מדהים. ממליץ לכולם ללכת – שעתיים ששוות שנתיים של דיבורים. במהלך שלב ההיכרות של חברי הצוות, כששאלו אותי למה אני במשלחת, אמרתי את האמת: המשפחה שלי לא סבלה בשואה – הצד האירופי שבי עלה לארץ עוד הרבה לפני השואה, והצד המרוקאי עלה בתחילת שנות ה-60 ולא סבל את השואה בצורתה השטנית (למרות שגם מחנות עבודה ומגבלות על יהודים הם לא משהו נעים במיוחד). זיכרון השואה מעולם לא היה נוכח יתר על המידה בבית. הקשר למדינה במקרה הפרטי שלי נובע מראשית העלייה ה-1 מצד אחד, ומרצונו של סבי עליו השלום, אביה של אמי, להיקבר בארץ הקודש כשהיה על ערש דווי – מצד שני. ממיטת חוליו הספיק עוד להקים את בית הכנסת המרוקאי במזכרת בתיה. ומה חוץ מזה? אני מורה, ואני מסתכל על כל המסע הזה מבחינות חינוכיות. יש לי לא מעט תהיות לגבי מסעות הנוער לפולין, ואני מקווה שהמסע הזה יוכל לתרום לי לליבון סוגיות כאלו ואחרות בנושא.

חלק לא אהבו את מה שאמרתי, אבל... זכותם. מאותו רגע, דרך אגב, הפכתי מבלי שרציתי (אך עם תחושה מסוימת של גאווה) לאחד מ"אנשי החינוך" הבולטים במסע מבחינה תיוגית: היה מפקד, היה רב, היה רופא, והיו כמה אנשי חינוך. אני הייתי ביניהם, המורה לצורך העניין.

לא עשיתי להם חיים קלים במיוחד שם. השאלות שלי לא אחת הרימו כל מיני גבות. כשהרגשתי שהמסרים אינם מאוזנים לדעתי, היערתי: למשל כשנאמר באחד הדיונים שבזכות המסעות אנשים יודעים על מה הם נלחמים, מחיתי בתוקף. המסעות קיימים רק ב-25 השנים האחרונות, ובמסגרת הצבאית – רק משנת 2000. עד אז אנשים לא ידעו על מה הם נלחמים? לשואה מקום מרכזי בתולדות העם היהודי (לטעמי אולי האסון הכבד ביותר, במקביל לחורבן בית המקדש) אולם בואו נשים דברים בפרופורציות.

סוגייה אחרת שקוממה אותי היא הפסיקה במשפט קסטנר, והעיוורון הישראלי (לדעתי) למוסר הבעייתי שאנחנו נוקטים בגלל הפוסט-טראומה שלנו: אדם שהציל 1,786 עולמות יהודיים בשואה (נכון – בדרכים קשות ושנויות במחלוקת) "מכר את נשמתו לשטן"; את אוסקר שינדלר, שהציל 1,200 עולמות, הפכנו לגיבור לאומי. על הדרך, עשה שינדלר קופה יפה. למה? כי ההוא גרמני וממנו אנחנו לא מצפים לכלום. זה יהודי – אז עדיף שלא היה מקיים שום מגע עם הנאצים. מה זה כבר להציל חיים? העיקר הערך העליון – שום קשר עם הנאצים. רטוריקה טראומתית פר אקסלנס.

לאחר שנחתנו בפולין (לאחר טיסה במטוס מתקופת הפלינסטונס בו – כמה מפתיע – לא היה לי מקום לרגליים) הושם דגש רב מאוד על חיי הקהילות היהודיות בפולין. ביקרנו בגטו וורשה בין בתים שנראים רגילים לחלוטין והציגו חיים רדומים לחלוטין. בית הקברות בעיר כולל כמה שמות מרכזיים בחיי היהודים ב-300 השנים האחרונות (הנצי"ב, הרב סולובייצ'יק שקבורים ביחד, אנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק);  ביקרנו בעיירה טיקוצ'ין ובבית הכנסת הישן בה – עדות לחיי קהילה עשירים מאוד; ראינו את מה שנותר מבית הקברות בלובלין ואת בניין תלמוד התורה העצום במרכז העיר; קראקוב – אח קראקוב היפה – על שווקיה, רחובותיה ובתי כנסיותיה. חיים שלמים, פורחים, משגשגים – שהלכו להם כך. איזו גדולה הייתה היכולת של היהודים לקיים חיים יהודים לחלוטין ומפוארים, להגיע לתגליות מדעיות, לכתוב חיבורים תורניים ופילוסופיים, לפתח את האמנות – וכל זה ללא מדינה וללא צבא. מהיכן זה מגיע? כיצד זה נוצר?

מן הסתם, לצד הצפייה בחיים, ביקרנו בתהומות המוות. לא אספר את כל הפרטים, כי רבים מהם חלפו לידי עת הייתי שקוע במחשבות והרהורים. אולם זכורים לי היטב כמה רגעים מצמררים: הצעידה הצבאית השקטה אל תוך היער הפולני המפחיד ליד טיקוצ'ין בו נרצחה כל קהילת העיירה כשמתוך היער בוקעים צלילי החצוצרה של חצוצרן תזמורת צה"ל; שירה של אפרת גוש "לראות את האור" שהושמע בשתיקה ע"י המדריך המקסים נועם בתוך אחד מצריפי המגורים החשוכים במיידאנק; הצעידה הצבאית המרשימה אל תוך אושוויץ – בירקנאו וההצדעה לעד המשלחת, חיים; והכי הכי – הסטירה המצלצלת שקיבלתי כשראיתי את הרי השיער במוזיאון באוושוויץ. עם הנעליים והתיקים עוד איכשהו הסתדרתי – אבל השיער הותיר אותי בהלם להמשכו של כל היום ועד היום. את המסע חתמתי בטקס המסכם באושוויץ בירקנאו, כאשר זכיתי לשיר לצד גולן חברי למשלחת, וכן לנגן על הגיטרה בגשם ובקור המקפיא עם אצבעות קפואות את הניגון לפסוקים "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב / נצור לשונך מרע ומשפתיך מדבר מרמה / סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו".

לסכם את המסע היה לי קשה כבר אז, וגם עכשיו. האם יצאתי עם מסקנות שונות? האם אני מסתכל על הדברים בצורה אחרת מבחינה חינוכית – ערכית? אני לא בטוח. רבים מסימני השאלה האלו נותרו בעינם. אני חוויתי את המסע כאדם בוגר ובמסגרת צבאית. כיצד חווים זאת בני נוער? האם זה באמת תורם להם? את האמת – אינני יודע, אך תהיותיי נותרו בעינן.

אולם מהבחינה האישית, חוויית המסע תישאר איתי. המסע המעניין והמרתק כחלק ממשלחת צה"ל, וכחלק מצוות מדהים בפיקודו של אל"מ דורון מור יוסף הנהדר, השיחות המשותפות, השתיקות המשותפות, ההדרכה של נועם, הרגעים הקטנים, המבטים, הסבלנות שהפתיעה אותי כלפי עמדות ביקורתיות (לא רק מהצד שלי, אלא גם מצד חברים אחרים במשלחת) הדמיון שעבד שעות נוספות – ובעיקר הצלילים שיישארו בראשי עוד זמן רב – כל אלו הפכו את המסע לחוויה אישית בראש ובראשונה. לגבי ההשלכות החינוכיות – אני עוד בתחילת דרכי ואצטרך לברר אותן בהמשך אך כאמור מרבית תהיותיי נותרו בעינן. אני גם מקווה להציג את חוויות המסע לתלמידיי בכתות.

כמה דברים למדתי מהמסע הזה: הראשון הוא שהרוע הנאצי הנו חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. לא שמעתי על רוע משוכלל כל כך אי פעם. השני הוא שלא הדת, וגם לא אנטי-הדת פותרים את בעיית הרוע הזה. השלישי – ששאלת הרוע הזה רלוונטית לאנושות גם היום, ולכל אדם ואדם.

פרימו לוי בספרו "הזהו אדם?" כותב שאחת המחשבות שהפחידו אותו יותר מכל בשואה היו שחס וחלילה הוא היה יכול להחליף תפקידים עם השומר הנאצי במחנהו ולהתנהג כמותו. אחד המסרים החשובים של השואה היא לזכור המסר המוסרי שהיא מלמדת אותנו, מעבר להוכחה נוספת בשרשרת ההוכחות בצורך במדינה לעם היהודי. הייתי גאה להיות חלק מצה"ל שלא מטאטא מתחת לשטיח ומדבר על הכל – על סיטואציות הומניטריות קשות בשטחים, על המצב מול איראן ועל דילמות פיקודיות במציאות פוליטית ואנושית מורכבת שבה עליו לפעול. שמחתי לשמוע את מפקד הצוות שלי מספר על מצב הזוי שבו, לאחר שקבע את מותם של כמה מחייליו שנהרגו בניסיון לחלץ בני ערובה משבי טרוריסטים באחת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, עצר בצד הדרך כדי לקחת לביתו זקן פלסטיני שהלך קילומטרים בגשם.  

חוץ מזה, מבחינתי סמל המסע הזה הוא החצוצרה בתוך היער. בהרצאה שהעניק לנו אלוף במיל' אלעזר שטרן באחד מימי ההכנה, הוא אמר כי חשיבות המסע לפולין נעוצה, בין היתר, באמירה – אנחנו כאן. אם יש דבר שקול החצוצרה מסמל עבורי יותר מכל היא קולם של החיים היהודיים, או החיים בכלל, שנמשכים גם באותו יער נורא.

ולסיום, חבר טוב האיר את עיניי כמה ימים לאחר המסע וציטט דברים של מרצה אהוב מאוניברסיטה ששנינו למדנו אצלו: הנטייה שלנו היא לראות בנאצים מפלצות ולא בני אדם, ובכך אנו מסירים מעליהם את האחריות. זה כמו משפט שבו הנאשם מבקש להוכיח חוסר שפיות כדי להתחמק מעונש. אולם הדבר הקשה ביותר עבורנו הוא לא לעשות להם ולנו הנחות ולהכיר בעובדה הפשוטה: הם היו בני אדם, היו להם משפחות, היו להם חיי קהילה ותרבות – ועדיין הם עשו את זה. 

איך חיים עם הידיעה הזו? זהו אולי הדבר הקשה ביותר מכל הסיפור הזה.

הערב הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מקווה שסיפקתי לכם קצת חומר למחשבה.





יום שלישי, 3 באפריל 2012

חג פסח כשר ושמח!

כמה אנחנו השנה? למה מי לא מגיע השנה? מה?! למה איפה הם? אצל הצד שלו? וואלה...

שנייה רגע, אני עם הכיסאות בידיים, לא נו, אני בן אדם אחד. תכף. בסדר. בסדר!

מאיפה לי לדעת? את לקחת את זה בפעם האחרונה.

לא יודע... תכף....

כאילו שהם יגיעו בזמן.
מה אני לחוץ? גם ככה הדודים תמיד מאחרים, ועד שנתיישב, ואז קוראים, וכל הסדר, ועד שמגיעים לאוכל.

שנייה. כן, יש מספיק הגדות לכולם. גם כיסאות. לא, אין מצב! אני לא מסדר את המפיות בצורה של ציפורים!

מה?! בשביל מה להעלות את האגרטל המזעזע הזה מהמרתף שהדודים מראש פינה קנו לנו?! אה – הם גם באים? טוב טוב, פדיחות, אני מעלה...

פסח, ככה כל שנה. פחות או יותר. מעבדות של 400 שנה בחומר ובלבנים, למיני עבדות של חודש, בנייר ניגוב ובאקונומיקה. אלוהים פסח על הבתים שלנו, אבל אמר: אם זה, לפחות תעשו סדר בניירת פעם בשנה. אז ככה זה פסח, זמן לסדר קצת את הבלאגן. איזה בלאגן? מממ... אולי בעצם את כל הבלאגן שאנחנו יוצרים לעצמנו מידי שנה בשנה. הרי בסופו של דבר, כולנו בני אדם, ואנחנו קובעים לעצמנו כל מיני דברים, מעמידים את עצמנו בניסיונות, כובלים את עצמנו בשלשלאות לא לנו, עורמים ערימות של כעס, תסכול, אהבה, אכזבה, שנאה, נתינה, קנאה, גאווה ודעה קדומה, סגידה, פרגון, התחברות, היפרדות, וכל מה שכל אדם עושה לעצמו השכם וערב.

אז אולי פסח זו אחלה הזדמנות. אולי פסח אמור לעזור לנו לנטרל את כל ההבניות שבנינו לנו בשנה האחרונה, או בתקופה האחרונה, או בכלל בחיים.
חכמים ממני כבר אמרו שאחד הדברים שחוסמים את האדם הוא הקדשה של דברים שהוא עצמו ברא, יש שיאמרו מעין עבודה זרה. האדם בונה לעצמו את הסביבה שלו, ואז מתמכר אליה, על כל מגרעותיה ומגרעותיו. הנוחות וכוח ההרגל הופכים לעתים לבלאגן, אך לאדם לרוב אין את האומץ הדרוש לעשות לרגע סדר – להפריד עיקר מטפל, טוב מרע, אור מחושך.

אם נרצה לקשר את זה לפסח, הרי שזה בדיוק מה שנדרש משה רבנו לעשות לעם ישראל עם צאתו ממצרים. האתגר המשמעותי ביותר מבחינתו לא היה הוצאתם ממצרים פיזית, אלא הוצאת מצרים מתוכם. על כך אמרו חז"ל: אתה יכול להוציא את הבן אדם מהשכונה, אבל אתה לא יכול להוציא את השכונה מהבן אדם (מסכת בבא מציע 100 שקל למי שינקה במקומו את המזווה, פרק ב', משנה ג').

תודעת העבדות שחדרה עמוק לכל פינה בנפשו של העם היא שהפכה אותו לעם עבדים – סדר העדיפויות הקלוקל, העדפת העבדות על החופש ובעיקר – ערימות של פסימיות והיעדר של אמונה (למרות כל מה שעברו במדבר). חטא המרגלים, שהוא הסיבה לסיבובים שעשו בני ישראל במדבר במשך 40 שנה, נעוץ בפרשנות הפסימית חסרת האמונה שהציגו המרגלים לגבי ארץ כנען והסיכויים לכבוש אותה (חוץ מיהושע וכלב). עם ישראל נאלץ להיפרד מאותו דור שתודעת העבדות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, ולהמתין לדור הבא, האופטימי והמאמין, שיאמין ביכולתו להתגבר על הקשיים ולבוא בשערי הארץ המובטחת.   

אז איך זה קשור אלינו? אולי זה הזמן השנתי להוציא את "מצרים" שלנו מתוכנו, לבדוק את עצמנו ואת עולמנו, להוציא את החמץ הרוחני שבתוכנו, או להכשיר אותו, ולהשאיר את הכשר שיהפוך אותנו כשירים יותר וחזקים יותר.

עם בוא חג הפסח הזה, אני מאחל לכל אחד מאיתנו שיזכה לקיים את הסדר שלו: לברר מהם הדברים החשובים באמת בחייו ומהם ההרגלים הישנים שחוסמים אותו; שנדע לערום בערימות את הנתינה, האהבה, הסליחה, המחילה, החשיבה הבונה ולשמור עליהם היטב במקום של כבוד, ומנגד – לערום ולהשליך את ערימות הקנאה, הכעס, השנאה העצמית והסביבתית, חוסר הפרגון והאדישות לסבלו של האחר, האדם באשר הוא אדם.

אני מאחל לכולנו שנמלא את חיינו באהבה עד כמה שניתן, שבעזרת ה' יהיו לנו חיים ארוכים מלאי בריאות, שלום וברכה במעשינו, אהבה בתוכנו ומסביבנו מעשה ידינו. שתמיד נצליח למצוא את הטוב האחד בשני בין כל השוני שבינינו (וזה לא פשוט...). שנדע להעריך את הטוב שיש לנו ולשמוח בחלקנו.

שתמיד נד.... כן! ליד הכיור! לא.... בצד השני. מה לא שם?! אני בא...

חייב לזוז,

חג פסח כשר ושמח יקיריי,

אוהב אתכם.

תומר.