אפשר לבחור

אפשר לבחור.

לקח לי הרבה זמן לנסח את זה.

אפשר לבחור.

גילויי השנאה ההדדית לאחרונה על רקע המבצע וכל זה גרמו לי לחשוב לא מעט. 

אפשר לבחור.

אני מאמין שהגזענות הזו היא בעיקרה תוצר חברתי: פערים רגשיים - חברתיים – כלכליים – חינוכיים משפיעים על תפיסת עולם של קבוצה מסוימת בקרב נוער וצעירים בישראל. המציאות שבה הם חיים, מציאות של הישרדות יומיומית והיעדר דמויות משמעותיות בחיים, או העובדה שהדמויות המשמעותיות אינן דוחפות אותם לכיוונים חיוביים (בלשון המעטה) יוצרת הישאבות למקומות קשים. הרצון התמידי להיות חלק מאותו קולקטיב ישראלי צבר נתפס תמיד דרך הקריאה ההישרדותית של המציאות אצלם, דרך הרצון לפרוק מתחים: במקום לראות בשירות צבאי משמעותי חלק מנתינה ארוכה לקהילה, חלק שנובע מתוך אהבה לחברה ולא משנאה לאויב, קל מאוד לנוער ולצעירים לפרש זאת אחרת. 
אפשר להבין אותם. אי אפשר לקבל את המעשים שלהם.

אפשר לבחור.

מי שמקבל בהבנה את מעשיו של חמאס ברצועה עזה, ומגדיר אותם כנובעים ממצב של אין מוצא מבחינת האוכלוסיה הפלסטינית, שמדובר בתוצאה של גורל שנכפה על ידי ישראל – מצדיק באותה מידה את גילויי הגזענות הקשים שאנו עדים להם לאחרונה בתוך ישראל שנובעים ממצוקה חברתית. מי שדורש מהממשלה לשים סוף לתופעות המכוערות הללו שמאיימות על החברה ועל השיח התרבותי והסובלני – ויפה שעה אחת קודם, צריך באותה מידה לדרוש עמדה תקיפה נגד מי שבוחר בטרור. 

וכן – אפשר לבחור.

חמאס, כאג'נדה מדינית, בחר במוות. הוא רואה בו ערך. ערך לעצמו, וגם ערך חינוכי. לא סתם בעצרות המוניות של התנועה מנחים מנהיגי חמאס (כמו חזבאללה) את ציבור התומכים לצעוק "מוות לישראל, מוות לארה"ב". אולי תראו אצלנו דברים כאלו ברחוב, לצערי הרב מאוד המנהיגים שלנו עדיין לא יצאו באופן גורף נגד – אבל נסו לחשוב כעת על ראש ממשלה בישראל צועק "מוות ל..." במועל יד בפריים טיים. קיבלתם חלחלה? נכון. גם אני. כאן זה לא קורה, זו לא השפה. כל מחנך יודע ששפה בונה מציאות. וכן, גם את המילים...

אפשר לבחור.

הבחירה של ישראל מאז ימיה הראשונים הייתה בערך החיים. מסמך הכרזת העצמאות של ישראל קורא לשלום לכל עמי האזור ולתושבי הארץ. ישראל בחרה לשייך עצמה למחנה הדמוקרטי. יש אתגרים לדמוקרטיה (לצערנו אנו רואים אותם היום), אבל זה השדה שאנו בחרנו בו כמדינה, עם כל הקשיים. זה כתוב בפסקי דין של המדינה, זה נאמר בהצהרות מנהיגים, זה בא לידי ביטוי בכמות מערכות הבחירות ובמצעי מפלגות – מ"הבית היהודי" ועד רע"מ – תע"ל, מ"ישראל ביתנו" ועד "יהדות התורה". זו – עדיין – המערכת הערכית שבתוכה אנו פועלים, לצד היהדות כמובן – ואנו בוחרים לחיות עם הסתירה הזו. למילה הכתובה יש ערך, ובוודאי ברמה המדינית, כל אחד יודע שאת המילים, ובעיקר במישור הציבורי...

צריך לבחור.

וגם חמאס בחר. שם התנועה, חמאס, היא בחירה ב"התנגדות" כבסיס הקיום. ללא אויב חיצוני, אין לחמאס קיום. השירות לאזרח הוא משני, והמטרה העיקרית גלומה בשם. באמנה שלו בחר חמאס במילים הקוראות להשמדה של ישראל. האם ראיתם מסמך משפטי מכונן של מדינת ישראל שקורא להשמדת מדינות או עמי ערב?

תנועת האם של חמאס, האחים המוסלמים, בחרה במשענת הנאצית בשנות ה-30, ומכאן גם התפתחותה המהירה והגעתה של האחים המוסלמים לרצועה בשנות ה-30, בניסיון גרמני לערער את היציבות הבריטית במזה"ת. ידוע כי בריחתו של המופתי חאג' אמין אלחוסייני לאחר כישלון המרד הערבי הגדול הייתה ל... גרמניה הנאצית. לא סתם היו תקופות שאחד הספרים המצוטטים על ידי אנשי חמאס היה "הפרוטוקולים של זקני ציון". עלילת הדם שהופצה בתקשורת הפלסטינית הרשמית בשנת 2000 לפיה יהודים אופים את המצות של חג הפסח מדם של ילדים מוסלמים מקורה בעלילת דם בת מאות שנים שהגיעה מאירופה, והוכנסה למזרח התיכון הודות למאמצי תעמולה נאצים – בין היתר. תגידו, מתי ראיתם עלילות דם ברמה הזו משודרות בפריים טיים אצלנו?

גם את זה, אפשר לבחור.

כמורה לאזרחות, כמה רבות הפעמים בהן דיברתי עם התלמידים שלי על חופש הבחירה, על המחשבה והמעשה, על צמצום והרחבה ועוד כל מיני הפכים כאלו ואחרים; על היכולת להכריע מי יהיה ראש הממשלה, על היכולת והצורך לנקוט עמדה – פשוטה או מורכבת יותר – ולא לחשוש לבטא אותה. לפני כמה ימים כ-20 אזרחים עזתים בחרו למחות נגד חמאס על מדיניות המוות שלו ברצועה. הם קיפחו את חייהם באותו הרגע. 
שם אי אפשר לבחור.

אז כשאגיע לכיתה באחד בספטמבר, אגלה הבנה כלפי צורות שונות של סבל, אקשיב לקשיים, לעצבים, לתלונות, לכאב האישי שיוצא בצורת שנאה. אספר לתלמידים גם את הסיפור שלי, אקשיב לשלהם, ואציג את הסיפור שלנו – הישראלי (הדתי, החילוני, החרדי, העולה מאירופה והעולה ממדינות ערב, העני, העשיר, השמאלני והימני), שמתכתב עם סיפורים נוספים באזור (הפלסטיני, הסורי, המצרי, הירדני), שמתכתבים עם אלפיים שנות. כן, אלפיים שנות. יש עוד המון שפועלים כמוני, ואני יודע את זה. אני מקווה מאוד ומאמין שיש מי שעושה את זה גם שעה נסיעה מבית הספר שלי לכיוון דרום, ולכיוון מזרח, מורה או מחנכת בלב האוכלוסיה הפלסטינית. את אלו נעשה, ביחד, כדי לפעול מול מחשבה של שנאה.

אולם מול מעשים של שנאה, פועלים בדרך אחרת. ללא סובלנות. גם מול "מיני שנאה" (בכוונה במרכאות) כמו הפגנות אלימות של אנשי ימין קיצוני (אפילו לא ימין, פשוט חבר'ה אלימים). מי שמאמין שצריך לפעול נגדם, צריך להאמין שקל וחומר - יש לפעול גם נגד ה"מגה-שנאה": חפירת מנהרות תופת, ירי אלפי רקטות על ישובי ישראל, בחירה במוות כבחירה אסטרטגית רעיונית, וכמובן – רק לא לשכוח - להפריד בין אלו שבחרו בדרך זו, לבין אלו שלא.

וכן, כשאיכנס לכיתה אנסה ככל שאוכל להנחות את התלמידות והתלמידים לחפש את אלו שבחרו אחרת. ובכלל, לא רק ברמה האזורית. גם ברמה הכיתתית – להעצים את אלו שיכלו בקלות לבחור בדרך אחת, אך בחרו ללכת בדרך אחרת, טובה יותר ולרוב גם קשה יותר, לא לפחד להעמיד מראה מול התלמידים גם ברגעים קשים, להזכיר להם שיש בידם את היכולת לבחור, ולדרוש מהם לעשות זאת, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות שמהן באו - למען עצמם, למען עתידם, למען עתידנו.

כי אם אפשר לבחור,

חובה להאמין.

האם הדרך אל האושר מתחילה בפסח? (או: חג פסח כשר ושמח!)

ביום הכיפורים (ולא רק, אבל זה מסתדר עם התזה – תכף תבינו) הבטחתי לעצמי שאהיה קצת יותר סבלני, ושאתחיל לשחות על בסיס יומי, ושאקדיש יותר זמן לעצמי ולקרובים לי, ושאתקן את המתלה של הוילון באמבטיה, ועוד הרבה דברים כאלו ואחרים – שהבטחתי לעצמי שאעשה, ובסוף... צניחה על הספה, ארוחת ערב, קצת מבחנים, הכנת היום של מחר ו...

שיט! 06:30?!?! צריך להתארגן לעוד יום.

לא אחת קורה לי, ואני מניח שלכולנו, שאנחנו מבטיחים לעצמנו דברים – שכבר ברגע ההבטחה אנחנו יודעים שלא נקיים, או כבר מתייאשים, ואם כבר הצלחנו לעמוד בזה – זה מחזיק זמן קצר, כי לא באמת כיוונו את עצמנו להפוך את ההבטחה להרגל, לשגרה. במילים אחרות, אנחנו לא באמת לוקחים על עצמנו את האחריות לשינוי מהותי, אלא מניחים שניתן להוסיף את הכל מבלי לשנות דבר – לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אוקיי... אז...איך כל זה קשור לפסח?

אפשר להסתכל על המשמעות של פסח לאו דווקא כחג מנותק, אלא בהקשר שלו למעגל חגי השנה – כאשר כל חג מסמל נקודה בתהליך התפתחותו של האדם באשר הוא. אני מניח שאני לא ממציא את הדברים והם וודאי נכתבו איפשהו מתישהו, אבל אנסה להציג אותם בשפה פשוטה יותר. אם יש מקור שמדבר על כך אשמח אם תפנו אותי.

בקיצור, נתחיל עם פסח. בפסח אנחנו דשים ומספרים כל כך הרבה על היציאה מעבדות לחירות, אך העיקר שכתוב בהגדה הוא ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ובעצם, למה יצא? צריך לומר "יוצא", הרי לכל אחד יש את המצרים הפרטית שלו, את הצרה הפרטית שלו שגורמת לו לחפש פתרונות והסברים, וכן כתוב "מן המצר קראתי י-ה" (תהלים, קי"ח, ה).

תהליך שינוי של אדם אינו מתחיל ונגמר בבקשת הסליחה ביום הכיפורים, אלא הרבה לפני כן – בבירור עמוק עם עצמו מהו "הטבע" שלו שאליו הוא משועבד, שממנו הוא צריך לצאת לחופשי, למצוא את חירותו. זה חתיכת תהליך שבו כל אדם צריך לחשוף את עצמו, לנקות ולהסיר הרבה דברים שאינם רלוונטיים לעניין ומסיחים את הדעת (כמו החמץ שאנחנו מתנקים ממנו). פסח, אפוא, הוא השלב הראשון, אולי החשוב ביותר – שלב זיהוי הבעיה.

השלב הראשון - פסח: זיהוי המצרים שממנה צריך לצאת

אך לאחר שזיהינו את הבעיה, כיצד נלמד מה לעשות איתה? איך אמורים לפתור אותה? היכן יושב הידע כיצד יש לטפל באותו "טבע" שלעתים אנו טובעים בו? כאן נכנס לתמונה חג מתן תורה, או במילים אחרות - שב ולמד את הבעיה שלך. חפש במקורות דברים הקשורים לבעיה הזו, הקדש את הלילה כולו ללימוד ולליבון הסוגייה הזו שנקראת "הטבע" שלך, והכן את עצמך לקראת השלב הבא. חג שבועות, בהקשר זה, הוא בעצם חג סקירת הספרות וחקירת הבעיה לעומקה. ביהדות, מן הסתם, הספרות המחקרית היא התורה (וציניות הצידה לרגע, במתוטא).

השלב השני - שבועות: שלב בדיקת הבעיה בספרות התורנית בחברותא

כעת, השלב הבא הוא שלב היישום בשטח – יום הכיפורים. כעת, לאחר קיום אמיתי של שני השלבים הראשונים, ולאחר תקופת הכנה של סליחות וימים נוראים, אפשר אולי לקוות לפתרון יותר מושכל, כזה שהוא לא אינסטנט, כזה שלא מסתפק בהתנצלות על דברים שיחזרו על עצמם. מבחינה זו, דווקא יום הכיפורים לא אמור להיות יום של פרישות, יום של ניסיון להתחבר לעולמות עליונים באשר הם. אולי, "המתחבר" לעולמות עליונים ביום כיפור בלבד מחמיץ את העיקר. עיקרו של יום הכיפורים הוא המעשה המושכל, התיקון ברמת הפרקטיקה בין אדם לחברו ולמקום לאחר תהליך עמוק של בחינה עצמית, תהליך שהחל שפסח, המשיך בשבועות – ומגיע לשיאו בשעת הנעילה.

השלב השלישי - יום הכיפורים: שלב התיקון בשטח

והשלב האחרון, לאחר שפתרנו את העניין – בהנחה שאכן הצלחנו להגיע אל השורש ולשנות משהו בעצמנו – לצאת מהמצרים הקטנה שלנו, כעת הגענו אל חג סוכות.
הסוכה עצמה מסמלת את הנוכחות הארעית של האדם בעולם, את העובדה שהכל חולף. למרות הקושי האדיר שבסופיות שלנו, הרעיון הוא שהסוכה צריכה להיות מקושטת ומלאה בשמחה. אולי החיבור לשלושת השלבים הקודמים אומר שאדם אשר מצליח לעשות שינוי אמיתי בטבעו, יזכה למנוחה ולנחלה כבר בעולם הזה (לגבי עולם הבא, לא יודע אם קיים או לא) – העולם שאותו מסמלת הסוכה.

שלב רביעי - סוכות: אם התהליך נעשה נכון, האושר מובטח כבר כעת

ומכאן חשיבותו הרבה של פסח – הוא השלב הראשון ואולי החשוב ביותר מבין ארבעה. תיקון אמיתי לא יכול להתבצע רק ביום הכיפורים. אלו המותחים ביקורת על ההתחסדות ביום הזה צודקים לגמרי. אבל כאן אנו רואים משהו אחר: תהליך הבחינה והשינוי הפנימי מתפרש על גבי מרבית השנה, והוא עמוק ונוקב הרבה יותר. ראשיתו בבירור אישי רציני, נטול אגו, נטול חמץ. באופן די משעשע, נראה כי האדם נדרש למצוא את המצה שבתוכו, את "האני" הפשוט ביותר שלו, ומשם לצמוח. 

סתם תמונה מגניבה של נוף אביבי כדי לתת וייב טוב לפוסט

אני מאחל לכולנו חג פסח כשר ושמח, חג שבו – אחרי הוצאת החמץ מהעבר והורדת המטענים – נדע לזקק ולזהות את הטוב והאור שבנו ולהעצימו – לצד המצר שלנו, המצרים שלנו, שממנה נצא למסע של בחינה ושינוי, שיהיה עבורנו תהליך משמעותי – כזה שבסופו נוכל להסתכל לאחור ולהיות שמחים בדרך שעשינו, וכך גם מאושרים בחלקנו, בגלגול הזה, איש איש בסוכתו, תחת גפנו ותאנתו.

חג שמח. 

החינוך כהארת שוליים

כן. בדיוק. תשאיר שתי שורות בסוף, אני חייב להמשיך הלאה. תשלים מרועי אחר כך. יש לנו מבחן בעוד שבוע, ואנחנו חייבים לסיים את הנושא הזה.

"אבל המורה, מה זאת אומרת שבן גוריון השתמש בתמונות של עקורים כדי להקים מדינה? זה לא בסדר..." (תלמידה א')

"מה לא בסדר? יש לך הזדמנות להקים מדינה וצריך לנצל אותה וצריך שיאהבו אותנו באו"ם בשביל ההצבעה" (תלמיד ב').

נו, למה דווקא עכשיו אתם גוררים אותי למקומות המעניינים האלה? יש מבחן!

תומר, ברוך הבא לתיכון. כן, בשנה האחרונה עברתי ללמד בתיכון, וכך יצא שאני מגיש לבגרויות באזרחות ובהיסטוריה. פתאום, אחרי שנתיים שבהן קיבלתי קווים מנחים ללמידה בחטיבת הביניים לצד הרבה חופש פדגוגי, יש לי תוכנית כמעט לכל שיעור ולכל דקה בכיתה. יש X זמן ו-Y נושאים, ואני בכלל גרוע במתמטיקה.

ואני נכנס לכיתה ומתחיל ללמד, עם הכתבה ועם סרטונים ועם מצגות ומידי פעם עם כלים שיוכלו לעזור להטמיע את החומר וללמד קצת אחרת... ועדיין, אין זמן, אנחנו תמיד מאחור. וככה כולנו, כל הצוות, עובדים ביחד כדי להספיק. וצריך גם לתרגל... ובכל זאת, אתה לא מוכן לוותר על הכיף שבהוראה, על הרגעים שבשבילם הגעת לכאן מלכתחילה.

איפה זה מגיע?

כשמדברים באזרחות על אפלייה בעיר אחרת כלפי עולי אתיופיה, והתלמידים מספרים שגם אצלם בבית הספר ליד הבית זה קורה, ומספרים איך הפגינו להם מול בית הספר ושהם זוכרים את בתור ילדים; כשמדברים על מאבק צמוד ומאבק רצוף – ותלמיד אומר שהוא שמע פעם שגם אם הורגים למטרות הגנה עצמית זה חטא, לא משנה את מי... לך תסביר לו שאיזה יהודי אחד חשב ככה פעם והקים זרם דתי חדש, שהיום אסור ליהודים של היום לדבר עליו; כשתלמידים מתחילים לשאול את עצמם איך רבנים התמודדו בשואה; ובדילמה בין עולם ההורים שפחדו מהמרד בגטו, לבין עולם תנועות הנוער שבחרו כדרכו של עולם בדרך המרד, ומרדו בהורים ובנאצים ביחד – וכיצד פתאום אתה מגלה בכיתה שלך מי נוטה לתמוך בעמדת ההורים כי הוא מתפקד כמו הורה בבית, לעומת אלו שנוטים לבחור יותר בדרך האלימות ובעצם מבטאים את השנים האלו בחייהם.

ואז אני שואל את עצמי, היכן באמת מתקיימת הלמידה המשמעותית שכולם מדברים עליה? האם במרכז או שמא בשולי הדברים? האם בכלל השוליים הם המרכז?

ואני חושב על יוסי, המחנך כלי, המורה הדתי חובש הכיפה שבשיעורי מחשבת ישראל סיפר לי על העובדה שישו (אז למדתי שקראו לו ישוע) היה בכלל רב יהודי שהופיע בגמרא ובדרך ניפץ לי את החשש היהודי מ"האיש ההוא"; ועל מורה אחרת לתנ"ך, כיתה ח', שבמהלך שיעור על הדרמה בבית המלוכה של דוד, עצרה באמצע הכיתה, בדיוק לידי – בוהה בפרצוף חושב על הקיר ואומרת לעצמה ולכיתה: "תכל'ס, דוד היה מלך מניאק", ובבת אחת, לאחר התדהמה שלי, שינתה לי את דרך ההסתכלות על הדמות שתמיד אמרו לי שהיא סמל היהדות, ובאותו הרגע למדתי שכולם בני אדם.

והיום מדברים על דרכי הערכה אחרות, על מטרות אחרות של ההוראה, ואני תוהה אם זה באמת יוביל ללמידה משמעותית. הרי בהינתן מטרות נגזרות משימות שיש למלא, ומכאן גם דברים שאינם רלוונטיים לתהליך והארות שוליים ש"מפריעות" אך מתבלות את תהליך הלמידה...

אז נכון שמצד אחד אי אפשר ללמוד בלי להשלים תהליך, ואי אפשר את הכל בבת אחת, אבל חשבו רגע – כמה דברים אנו מחמיצים לעתים בדרך.

ובכלל – אולי כל מהות החינוך היא השוליים, שהם בעצם המרכז: האופן שבו אנו מתייחסים לאמירות אגב של תלמידים, איזה מודלינג של מבוגרים אנחנו עבור אותם תלמידים מעבר לכמות המילים שאנו כותבים על לוח או במצגת או במחברת, האם אנו נוקטים כבוד כלפי התלמידים באותה רמה שאנו דורשים מהם, ובאילו נקודות אנחנו יורדים לרמה שלהם ומתנהגים בדיוק כמותם.

אולי זה כל מה שמעבר למילים שנכתבות על הלוח. אולי חינוך מוצלח הוא בדיוק חינוך מאיר שוליים: כזה שמצליח להוציא את התלמיד מעצמו, שמאיר עבורו את הפינות הבעייתיות בחייו וגורם לו לראות דברים אחרים מעבר לו עצמו. אולי תלמיד שפתאום רואה שמורהו לא נוהג על פי אמות המידה שהוא מטיף אליהם, או להפך – שמבין את ערכו של המורה בחייו, ומורה שמבין את מהותו של התלמיד כאדם – האין "השוליים" האלו הם המרכז?

אולי, החינוך הוא הניצוץ שמתרחש בשולי העבודה המערכתית, הרגע שבו משהו מבזיק כאשר אתה מנסה לעבוד על משהו אחר, הרגע שבו אתה בורח ממטרותיה השגרתיות של השגרה היומיומית לכמה רגעים של הסתכלות אחרת על המציאות...

בעצם...

כמו הפוסט הזה.  

שבת שלום.

תנו לנו מקום - ליזום.

לפני זמן מה חזרתי מערב Demo day מבית MindCET שהתקיים במבנה מט"ח סמוך לאוניברסיטת ת"א. 

למי שלא יודע, Demo Day הוא ערב שבו שורת יזמים מציגה מוצרים שאמורים במידה כזו או אחרות לשנות הרגלים שלנו בעזרת טכנולוגיה, להציג מוצרים ולקוות - אם הפרזנטציה הייתה איכותית - להחלפת פרטים עם משקיעים בעלי כוונות טובות, אינטרס אישי ויכולת השפעה. 

קצת לאחור: מתחילת השנה האחרונה אני חלק ממעין מאיץ יזמות תחת חסות מט"ח שכולל שתי תוכניות: האחת מיועדת ליזמים שאינם מורים, והשנייה היא למורים שבחרו ליזום בתוך המערכת, לפתח ולהטמיע מוצרים טכנולוגיים חדשים בתקווה שיצליחו לעבור את משוכות הבירוקרטיה והשגרה המערכתיות. במהלך התקופה הזו יצא לי לראות מהצד כיצד היזמים מתקדמים ומתפתחים, וכן להכיר מורים ומורות שחושבות בצורה רחבה ומעיזות לקחת את זה צעד קדימה. והנה, ב-Demo day הזה אתה רואה את כל היזמים כמו ילדים, עם ניצוץ בעיניים, עם מוצר שרץ, עם ביטחון עצמי מהול בהתרגשות ובעיקר - עם מעין חוויית הצלחה. 

מילות תודה מגיעות למובילי התוכנית - אבי, ססיליה, עמליה, תמר, רן, מעיין, אורית, וכמובן אילן הנהדר - שליוו אותנו בשלבי ההתפתחות, ספגו את הטרוניות שלנו, את חוסר הסיפוק לעתים, הקשיבו לעצות וסיפקו את הסביבה ואת המפגש עבורנו (והכי חשוב - קופסת עוגיות עבאדי ו/או מעמולים לכל מפגש). מעל לכל, הם סיפקו לנו מפגש עם עולמות חדשים ועם אנשים איכותיים, עזרו לנו להמשיג טוב יותר את הרעיונות שלנו ולקדם אותם לעבר פיתוח רציני יותר.

מתוך סדנה על יצירתיות עם האמן חנוך פיבן, תוכנית העמיתים (עומדים מימין: חנוך, ימי, ג'ודי, אילן, אני, קרן; יושבים מימין: נעמי, ענבר, יוסי ואלעד) 

אבל... לא, לאילו התוהים, זה לא אמור להיות פוסט פרסומי למט"ח. פשוט, כשחזרתי הביתה תוך כדי נסיעה במקביל לסדרת רכבים תקועים לאורך איילון, חשבתי לעצמי: לכל הרוחות - למה לא דרך משרד החינוך? 

תמיד ידעתי שאני לא לבד בחיפוש אחר פתרונות טכנולוגיים חינוכיים שמתכתבים עם השטח, אולם עד לפני 7 חודשים בכל הכנסים שאליהם הגעתי הפתרונות הטכנולוגיים הגיעו תמיד מחוץ למערכת, מצד יזמים עם הרבה רצון טוב, והרגשתי מוזר. אחרי רגע ראשון של ליטוף לאגו אתה מתעורר ושואל את עצמך - נו באמת, אין עוד מורים שיש להם רעיונות?

אבל את אותם המורים פגשתי במסגרת חיצונית למערכת. חלקם אף הגיעו ללא רעיונות מגובשים ובמהלך התוכנית גיבשו תוכנית מסודרת ומוצר טכנולוגי חינוכי בדרך: פשוט כי ניתנה להם מסגרת, זמן, ומילייה איכותי שאפשר לחלוק איתו חוויות, לצחוק על הטופסיאדה בבתי הספר, לייעץ, להקשיב וגם לעצור כשצריך. 

אני מאמין שיש הרבה יותר מ-12 מורים איכותיים שיכולים לחשוב על פיתוח טכנולוגיה שתקדם את חוויית הלמידה בכיתות. בהינתן זמן, תקציב, מקום מפגש, צוות הדרכה טוב (וקצת כיבוד כמובן...) - חשבו אילו יוזמות כבר יוכלו להיכנס לתוך המערכת! 

קשה לי עם משנה חינוכית מוסדית שמעדיפה לאפשר באופן גורף לתוכניות חיצוניות לתת מענה למורים ולמורות, ולא לספק להם את המסגרת בתוך המסגרת המוסדית. זה גם קורה היום עם התכנים באזרחות והויכוח סביב תוכניות הלימוד החיצוניות (אמנסטי למשל). ייתכן שיש בכך חיסכון בעלויות, אך בפועל משרד החינוך פועל כגוף מנהלי שקובע סטנדרטים אך פחות מעורב בתכנים ובהכשרות. בכלל, כמה מדברים היום על חינוך במאה ה-21, אך מה קורה כשזה מגיע להקצאת משאבים? לפעמים אני מרגיש כאילו משרד החינוך עצמו לא מאמין ביכולת שלו להשתנות, אז הוא רומז שכבר עדיף לפעול מחוץ למערכת וכך להצליח יותר, במקום להיכנס אליה וליפול בתוך סבך הבירוקרטיה והרגולציה. אך אם משרד החינוך לא יגדיר עצמו ואת תחומי אחריותו וחלוקת משאביו מחדש - כיצד יוכל לבוא לדרוש ממוריו למידה מתקדמת יותר? 

אז נכון, חברות חיצוניות באמת יכולות לעקוף את סבך הבירוקרטיה ולספק מומחיות מסוג מסוים, ויזמים חיצוניים יכולים לנסות להרים את המערכת - אבל יש מורות ומורים בשטח. לדעתי, יוזמות הכי טובות, שהכי מחוברות לשטח, שיודעות מהי דינמיקה בקבוצה, אלו יוזמות מתוך בתי הספר. כבר טענתי כאן לפני חצי שנה בערך שמורים הם מומחים לעיצוב חוויית משתמש. היום אני משוכנע בזה עוד יותר. 

אז כעת רוחות אחרות מנשבות מכיוון ירושלים, רוחות של למידה משמעותית, של קידום שיתופי פעולה, של פריצת דרך ושל התאמת הלמידה למאה ה-21. אם כך, הצעה מצד עבדכם הנאמן, הלא מלומד:
מדוע לא יבנה משרד החינוך מסגרת למורות יזמיות ולמורים יזמים המגובה במשאבים? מדוע שלא יאסוף מורים מכל מיני מחוזות ויקצה 20% מהמשרה שלהם לטובת פיתוח טכנולוגיה תומכת למידה, כאשר הוא מתחייב ליישמה בתוך X בתי ספר, ובראש ובראשונה בבית הספר שהמורה שייך אליו? מדוע לא יתגמל בתי ספר שמפיצים חדשנות - לא שומרים את החדשנות לעצמם - בצורת תגמול כלשהי? האם, שוב, תמשיך המערכת להניח שחלק מתפקיד המורה הוא גם לפתח יזמות כלל מערכתית על חשבון השעות הקטנות של הלילה?

בטוח שיש עוד כיוונים שאפשר לחשוב עליהם, אבל העיקרון ברור: 

אי אפשר לדבר על חדשנות, אם לא נותנים לה מקום. ומקום במערכת החינוך נמדד במשאבים: בזמן, במקום, בתקציב, בהכרה. 

רוצה לומר בצורה די פשוטה: 

תנו לנו מקום, אנחנו ניזום. 

התעוזה להיכשל - תנאי חיוני לקידום מערכת החינוך

מעגלי מורים בהכשרות מורים, ניסיון להעלות מוטיבציה, להחדיר תחושת שליחות חזקה עוד יותר.

המרצה מדבר על מורה שהקים ספרייה מאפס בבית הספר שלו, ומדריכה אחרת מדברת על מורה שכנגד כל הסיכויים הצליחה להעביר את כל הכיתה המורכבת שלה בגרות במתמטיקה; בפורום אחר משוחחים איתך על התנאים הדרושים להצלחתו של מורה, ומה מצופה מכל מורה. מדובר על מורים פורצי דרך בשילוב טכנולוגיה, שמתאימים את החינוך למאה ה-21, שהכל איכשהו תמיד הולך להם.

המסר התת-קרקעי שעובר בפורומים הללו הוא אחד: אלו סיפורי ההצלחה שאתם צריכים להיות כמותם. התוצאה בפועל היא חשש בקרב מורים לנסות דברים חדשים, כי אם המורה לא מצליח להיות ככה, או עלול לפספס קצת בדרך, אז למה בכלל להתחיל? ואם הוא "עוד" מורה שמגיע ללמד כל יום (ומשוחח עם תלמידים, מעניין אותם, משנה יומיום עולמות קטנים, חווה קשיים ומתגבר עליהם) אז כנראה שאין טעם בכלל להתחיל.

בתקשורת מדברים על תרבות יזמית ישראלית שהיא מנוע הצמיחה, מראים לנו סרטים נגזרים וצ'קים שמנים נכתבים, סיפורי הצלחה בזה אחר זה, וכל מנהל יגיד שהוא רוצה לעודד תרבות יזמית בבתי הספר, מתוך מחשבה ששם טמון העתיד התעסוקתי של התלמידים שלנו. לא בהנדסה ולא במדעי המחשב. בלה בלה בלה.

בקיצור: מכל מקום רואה המורה - עליך להצליח. אין מקום לטעויות. גם בכיתות התלמידים כבר מבינים – צריך לתת תשובה נכונה. אם טעיתי, זאת פאדיחה – לא חלק מהלמידה. טעויות מסמנים בעט אדום, צעקני, נוזף. אם אני חושב שאני יודע את התשובה לשאלה אבל לא בטוח – עדיף שלא אדבר. אני עלול לטעות, למה שהכיתה תצחק עליי?

אבל משרד החינוך, בתי הספר והמכללות להכשרת מורים לטעמי מפספסות אלמנט מרכזי אחד, חשוב כל כך, שקשור לתרבות יזמית, שמשותף לכל אותן מורות ואותם מורים שעשו שינוי בבית הספר שלהם, שהקימו ספרייה, יזמו פרוייקט חברתי ששינה את פני הקהילה, הכניסו טכנולוגיה פורצת דרך לכיתה, שינו את תרבות הלמידה בקרב תלמידיהם, ובוודאי משותף גם לכל היזמים העסקיים למיניהם.

הם העזו להיכשל. פשוט כך.

אם יש משהו שלא מדברים עליו מספיק במערכת החינוך הוא התמודדות עם טעויות, עם כשלונות.
כל אותם מורים – יזמים וודאי חוו כשלונות ותסכולים בדרך להגשמת החזון שלהם, כל אותם סטארטאפיסטים ש"עשו את זה בגדול" וודאי נדחו עשרות פעמים לפני שהצליחו, והגו רעיונות רבים כל כך שכשלו בזה אחר זה. לטעויות וכשלונות יש ערך עצום אם יודעים להתמודד איתם נכון.

האם מלמדים באמת כיצד להתמודד עם כשלונות? האם מטמיעים בקרב מורות ומורים את ההבנה שכישלון הוא כלי בדרך להתפתחות? האם מורים בעצמם מבינים שכדי ליצור שינוי מהותי צריך אומץ לטעות ולהתמודד עם ההשלכות של אותה טעות?

האם מנכיחים את הכישלון במרחב המעגלים של הכשרות המורים? האם מדברים על רגעי המשבר והצמיחה של מורות ומורים מעוררי השראה מהמקומות הקשים ביותר? האם המערכת עצמה באמת בנויה כיום כדי לתת אמון במוריה, לאפשר להם לטעות ולהיכשל מתוך הבנה שזהו חלק בלתי נפרד מהתפתחותו התקינה של מורה?
האם יש ניסיון למצוא את הדרך לשוחח על כשלונות כמנוף לעלייה ולא כאבן שואבת לאינסוף טרוניות? 
  

כמה מורות ומורים עוזבים את המערכת כי החדירו להם את המחשבה שהם יצליחו בענק, אבל במפגש עם המציאות התרסקו כי לא יכלו להכיל את השגרה המורכבת והעמוסה, את הטעויות והכשלונות בדרך? כי לא דיברו איתם על הדרך להצלחה? על חשיבות התעוזה?

אז אולי מישהו צריך להבין שכדי לעודד תרבות יזמית בבתי הספר, להצעיד את ישראל למאה ה-21, לגרום למורים לשנות את דפוס החשיבה שלהם ואת אופן הפעולה שלהם, להעיז לשלב שימוש בטכנולוגיה בכיתה -  צריך לגרום להם להבין שלטעות זה בסדר, ושמקבלים את זה באהבה, צריך לא רק לשוחח על תפיסות שונות למושג הצלחה, אלא גם על מובנים שונים של המושגים "טעות" ו"כישלון". מעבר לכך - חשבו איזה ערך חינוכי גלום בדוגמה אישית של אדם שיודע לצמוח מהמקום שבו נכשל, ממקום בו הוא יודע להודות בטעות ולהפוך טוב יותר בזכות הקושי. 

כל עוד המערכת רוצה להיות סוכנת ידע של בגרות, מורים לא יעזו לטעות יותר מידי (או ליתר דיוק מספר המעיזים יהיה מזערי). אם רוצים ליצור שינוי אמיתי של חיפוש דרך, של אפשרות לטעות – צריך לאוורר ולאפשר.

שינוי אמיתי לא יצמח רק מסיפורים על הצלחות אחר הצלחות. שינוי אמיתי יצמח מהטמעת היכולת להתמודד עם אפשרות הכישלון. 

ולסיום, שיר אחד שאולי מסכם את הכל, תהנו.

עיתונאי יקר שלי, עשה טובה...

בפרוס כתבות שבוע החינוך בערוץ 10 תחת הכותרת "לא בבית ספרנו" החלטתי לשבת ולצפות בכמה כתבות.

אין ספק, לא נעים.

האופן שבו נראים בתי הספר, תהליכי הלמידה שנראים תקועים, מוטיבציה של מורים שלא מתועלת למקומות הנכונים; המערכת ומוריה, ראשיה ומנהליה חוטפים מכל כיוון; תוסיפו לזה את הרוח הקיימת לאחרונה שמשדרת לנו שתמיד "המורה צריך – ולתלמיד מגיע" (ולא שלשניהם מגיע, וגם שניהם צריכים, כי שניהם בני אדם) ; הוסיפו את תחושת חוסר הביטחון שחשים לא מעט מורים בבתי הספר על רקע הטיפול השנוי במחלוקת של המערכת באלימות תלמידיה לעומת הטיפול באמירות מוריה... 

וכל אלה מתגמדים לעומת הכתב הצעיר ה"מומחה" לחינוך, אורים ותומים שאין לחלוק עליו.  

ארזו את הכל, ערכו היטב ותנו לתקשורת לחבוט במערכת – אותה תקשורת שמתרעמת על כך שלא נוהגים כבוד במורים, אך נוטה להציג אותם באור מזלזל, כאלה שרמתם ירודה וההון האינטלקטואלי שלהם נמוך (בפעם האחרונה שבדקתי ראיתי שאני מוקף בחבר'ה חכמים אחד אחת).  

ואז... עצרתי לרגע את הכתבה המעניינת כדי לקום לאכול משהו, ומולי התנוססה מודעת פרסומת ענקית לתוכנית הנהדרת והחינוכית "היפה והחנון", אותה תוכנית ש"מאדירה" את המין הנשי; בעוד זמן קצר ישודר פרומו לתוכנית המלמדת אורחות חיים "הישרדות", או לתוכנית אחרת שמציעה ניתוח פלסטי לקידום האושר בחיים, ואם נעביר ערוץ נגיע לבית הגיגי החוכמה בו מתכנסים שועי אומה הלוא הוא בית "האח הגדול"; אחר כך נעביר ערוץ ונצפה במהדורת חדשות שמתחילה באייטם סטריאוטיפי כזה או אחר, ואולי נמתין עד תחרות זמרים חולפים כלשהי שבה אחד השופטים שכנראה לא ממש מבין במוזיקה מגחיך את הפריים טיים וכל קשר בינו לבין מודל לחיקוי – מקרי בהחלט.

ושלא יובן לא נכון: יש מה לשפר במערכת.

תהליכי הלמידה בחלקם מיושנים, והמורים קצת עייפים, וגם התלמידים, וצריך לעבוד על השיח, ועל ההדדיות, ולהתמקד בערכים לצד מצוינות אקדמית, בעשייה למען הקהילה ובשימוש נכון בטכנולוגיה כדי לחזק את כוחות ההוראה האיכותית הקיימים במערכת.
יש הרבה עבודה, בהחלט.
צריך לחזק תהליכי למידה משמעותית במקומות שהם מתקיימים, וליצור אותם במקומות שפחות; צריך לחזק את תהליכי הלמידה בין בתי ספר, לקיים יותר סיעורי מוחין בין מורים בשטח ובין תלמידים – יש מה לעשות, ובמקומות מסוימים זה כבר נעשה. ונכון, גם צריך לשים לב היכן עובר הגבול בין עמידה על שלנו כמורות ומורים וקידום פתרונות לבעיות, לבין התבכיינות בלתי נגמרת על בעיותינו והסתגרות בתוך הכיתה תחת מעטה כבד של הכתבה לבגרות.

עם זאת, צריך גם לומר משהו חשוב:

בכל בוקר כשאנחנו נכנסים לכיתות, אנחנו מפשילים שרוולים ויוצאים למאבק על תפיסת עולמם של התלמידים. השקפת עולמם מעוצבת על ידי תכנים אלימים באינטרנט ומסרים בוטים מהתקשורת; תוכניות שמציגות נשים כטפשות, שמלאות במיליטריזם עודף, שמעודדות גזענות, שהופכות אנשים חסרי תרבות לגיבורי אותה תרבות; שניזונות מתככים ושמעלות על נס אגואיזם צרוף ומסתתרות תחת התירוצים המקוממים – "זה ניסוי חברתי / זה מה שהציבור רוצה"; שרודפות אחרי כל פרט רכילות ומוצאת אשמים עוד לפני שאשמתם הוכחה, שמנצלת באופן ציני מקרים של תקיפה מינית לצורכי רייטינג. זה עולם המסרים שאיתו אנו מתמודדים ביודעין – ומצליחים לא פעם לחנך את התלמידים למשהו אחר.

אז עיתונאי יקר שלי, סתם שתדע: אני אמשיך לעשות את שלי בכיתה, ואשפר את הטעון שיפור.

רק עשה טובה, נסה לחשוב קצת פחות כלכלית ויותר ציבורית, הפסק רק לבקר וצמצם את התכנים ה"חינוכיים" שלך בפריים טיים. 
זה ממש יעזור לי בכיתה.  

למידה בשיטת התיוג (או: איך לעודד טיפה חשיבה יצירתית בלמידה "סטנדרטית"?)

קלסרים, ערימות של קלסרים, מדפים סדורים ומסודרים של ניירת: לכל מסמך מקום משלו, לכל קלסר כמה חוצצים, לכל תופעה, מסמך, דבר, חפץ, מקום שהוא שייך לו.

כך הדור המבוגר יותר רגיל לחשוב ולסדר את כל חייו בתיקיות. לא אחת הדור נתקל פתאום בצורך להכריע באיזו תיקייה להניח מסמך מסוים? האם חוזה שכירות ייכנס תחת כותרת חוזים? או אולי ענייני דירה? האם תעודת הוקרה מהעבודה תיכנס ל"ברכות אישיות", או אולי ל"ברכות מהעבודה"?

שיטת החשיבה הזו, של הסדר המאורגן, שבה כל פריט מידע משויך לתתי תיקיות ונוגע לנושא ספציפי ולא אחר בלתו מאפיינת מאוד גם את האופן שבו בנויים בתי ספר רבים בארץ, בעצם – אולי רובם. המערכת מחליטה לקטלג נושא אחד תחת קטגוריית "ספרות", ואחר תחת קטגוריית "אזרחות" וכן הלאה. העניין הוא שבעידן Google  ו-Facebook הדברים שונים לחלוטין.

העידן שבו התלמידים של היום חיים מאפשר להם לראות באותה תופעה נושאים רבים ומגוונים, כשם שבתמונה אחת בפייסבוק ניתן לסמן כמה מושאים / דמויות / ישויות רבות. גם ביוטיוב ניתן להזין סרטון חדש ולשייך אותו לכמה קטגוריות, וב-Google Plus כל פריט יכול להיכלל תחת כמה מעגלים.

זוהי שיטת התיוג, והיא שונה מהותית מכמות הקלסרים. יש בה לטעמי משהו הרבה יותר אמיתי: המציאות אינה משעבדת עצמה לקטגוריות שלנו. אנחנו אלו המדביקים למציאות תוויות.

כל אדם רואה את אותה המציאות באמצעות המשקפיים שלו, והיצירתיים במיוחד רואים אותה דרך כמה סוגי משקפיים. היכולות לראות כמה רבדים של אמת או מציאות בתופעה אחת היא העומדת בבסיס שיטת התיוג, השיטה שמנהלת כיום חלק ניכר מהתקשורת באינטרנט. אם נשלב זאת עם שכיום כל מידע באינטרנט משולב עם מידע ממקורות אחרים שניתן לקפץ ביניהם כל הזמן, ניתן להבין שחינוך ולימוד הרואה בכל תופעה כמשויכת לתת קטגוריה ספציפית – חינוך שנוי במחלוקת ולא מספיק מעודכן.

מצד שני, החשש הגדול של מורים הוא שתהליך למידה "מקפץ כזה" לא יאפשר הבנה לעומקם של דברים, ומנציח את תהליך הלימוד כהפרעת קשב אחת גדולה. בעידן שבו על התלמיד לדעת מושגים מסוימים לקראת בחינת בגרות חיצונית, התשובות חייבות להיות ברורות ומקוטלגות היטב. אין מקום לדמיון אישי, ואם כן – הוא די מוגבל. חשיבה יצירתית מגיעה לעתים רחוקות יותר ללמידה מסוג כזה.  

אז איך פותרים את העניין הזה? אני מאמין שבעידן של היום, עם כל היכולת להקנות לתלמידים ידע בדרכים מגוונות, אפשר גם לפנות את הכיתה לפעילויות או שיחות מגוונות יותר. כמובן שייעשה טוב אם כמות הבגרויות תפחת ותיתן קצת אוויר לנשימה, אך אפשר גם תוך כדי. פשוט צריך קצת תעוזה. ישנן דרכי לימוד שונות שיכולות לאפשר להסתכל על אותה המציאות בדרכים שונות, קרי בתיוגים שונים, דרך תחומי לימוד שונים. אפשר לעודד תלמידים לפתור בעיות בדרכים שונות או לנתח את אותו הטקסט מזוויות שונות; אפשר לבצע "תרגילי תיוג" לסיפורים מסוימים במסגרת הלמידה והאפשרויות הן רבות.

המפתח כמובן טמון ביכולת של המורה לשלוט בתחומי ידע שונים, ולעתים גם להודות שאינו שולט בכל ולאפשר לתלמידים שלו ללמד אותו קצת, ואולי הרבה. אני מאמין שמורים רבים הם בעצם אנשי אשכולות שבגלל השיטה נאלצים לשים בצד את פיתוח הדמיון והיצירתיות ולהתמקד במה שמצופה מהם – להעביר תלמידים את הבגרות. מי ייתן והמציאות הזו תשתנה. לשמחתי, יש בתי ספר שמלמדים בשיטת אשכולות ומחברים תחומי לימוד שונים, ראייה לכך שהדבר אכן אפשרי. אז למה לא?

ואם אתם רוצים תרגיל נהדר לפיתוח דמיון וחשיבה יצירתית, אין כמו תרגיל החפצים של התוכנית "של מי השורה הזאת בכלל". קבלו את הקטע הבא. צפייה נעימה ולמידה יצירתית ומעשירה.