אפשר לבחור

אפשר לבחור.

לקח לי הרבה זמן לנסח את זה.

אפשר לבחור.

גילויי השנאה ההדדית לאחרונה על רקע המבצע וכל זה גרמו לי לחשוב לא מעט. 

אפשר לבחור.

אני מאמין שהגזענות הזו היא בעיקרה תוצר חברתי: פערים רגשיים - חברתיים – כלכליים – חינוכיים משפיעים על תפיסת עולם של קבוצה מסוימת בקרב נוער וצעירים בישראל. המציאות שבה הם חיים, מציאות של הישרדות יומיומית והיעדר דמויות משמעותיות בחיים, או העובדה שהדמויות המשמעותיות אינן דוחפות אותם לכיוונים חיוביים (בלשון המעטה) יוצרת הישאבות למקומות קשים. הרצון התמידי להיות חלק מאותו קולקטיב ישראלי צבר נתפס תמיד דרך הקריאה ההישרדותית של המציאות אצלם, דרך הרצון לפרוק מתחים: במקום לראות בשירות צבאי משמעותי חלק מנתינה ארוכה לקהילה, חלק שנובע מתוך אהבה לחברה ולא משנאה לאויב, קל מאוד לנוער ולצעירים לפרש זאת אחרת. 
אפשר להבין אותם. אי אפשר לקבל את המעשים שלהם.

אפשר לבחור.

מי שמקבל בהבנה את מעשיו של חמאס ברצועה עזה, ומגדיר אותם כנובעים ממצב של אין מוצא מבחינת האוכלוסיה הפלסטינית, שמדובר בתוצאה של גורל שנכפה על ידי ישראל – מצדיק באותה מידה את גילויי הגזענות הקשים שאנו עדים להם לאחרונה בתוך ישראל שנובעים ממצוקה חברתית. מי שדורש מהממשלה לשים סוף לתופעות המכוערות הללו שמאיימות על החברה ועל השיח התרבותי והסובלני – ויפה שעה אחת קודם, צריך באותה מידה לדרוש עמדה תקיפה נגד מי שבוחר בטרור. 

וכן – אפשר לבחור.

חמאס, כאג'נדה מדינית, בחר במוות. הוא רואה בו ערך. ערך לעצמו, וגם ערך חינוכי. לא סתם בעצרות המוניות של התנועה מנחים מנהיגי חמאס (כמו חזבאללה) את ציבור התומכים לצעוק "מוות לישראל, מוות לארה"ב". אולי תראו אצלנו דברים כאלו ברחוב, לצערי הרב מאוד המנהיגים שלנו עדיין לא יצאו באופן גורף נגד – אבל נסו לחשוב כעת על ראש ממשלה בישראל צועק "מוות ל..." במועל יד בפריים טיים. קיבלתם חלחלה? נכון. גם אני. כאן זה לא קורה, זו לא השפה. כל מחנך יודע ששפה בונה מציאות. וכן, גם את המילים...

אפשר לבחור.

הבחירה של ישראל מאז ימיה הראשונים הייתה בערך החיים. מסמך הכרזת העצמאות של ישראל קורא לשלום לכל עמי האזור ולתושבי הארץ. ישראל בחרה לשייך עצמה למחנה הדמוקרטי. יש אתגרים לדמוקרטיה (לצערנו אנו רואים אותם היום), אבל זה השדה שאנו בחרנו בו כמדינה, עם כל הקשיים. זה כתוב בפסקי דין של המדינה, זה נאמר בהצהרות מנהיגים, זה בא לידי ביטוי בכמות מערכות הבחירות ובמצעי מפלגות – מ"הבית היהודי" ועד רע"מ – תע"ל, מ"ישראל ביתנו" ועד "יהדות התורה". זו – עדיין – המערכת הערכית שבתוכה אנו פועלים, לצד היהדות כמובן – ואנו בוחרים לחיות עם הסתירה הזו. למילה הכתובה יש ערך, ובוודאי ברמה המדינית, כל אחד יודע שאת המילים, ובעיקר במישור הציבורי...

צריך לבחור.

וגם חמאס בחר. שם התנועה, חמאס, היא בחירה ב"התנגדות" כבסיס הקיום. ללא אויב חיצוני, אין לחמאס קיום. השירות לאזרח הוא משני, והמטרה העיקרית גלומה בשם. באמנה שלו בחר חמאס במילים הקוראות להשמדה של ישראל. האם ראיתם מסמך משפטי מכונן של מדינת ישראל שקורא להשמדת מדינות או עמי ערב?

תנועת האם של חמאס, האחים המוסלמים, בחרה במשענת הנאצית בשנות ה-30, ומכאן גם התפתחותה המהירה והגעתה של האחים המוסלמים לרצועה בשנות ה-30, בניסיון גרמני לערער את היציבות הבריטית במזה"ת. ידוע כי בריחתו של המופתי חאג' אמין אלחוסייני לאחר כישלון המרד הערבי הגדול הייתה ל... גרמניה הנאצית. לא סתם היו תקופות שאחד הספרים המצוטטים על ידי אנשי חמאס היה "הפרוטוקולים של זקני ציון". עלילת הדם שהופצה בתקשורת הפלסטינית הרשמית בשנת 2000 לפיה יהודים אופים את המצות של חג הפסח מדם של ילדים מוסלמים מקורה בעלילת דם בת מאות שנים שהגיעה מאירופה, והוכנסה למזרח התיכון הודות למאמצי תעמולה נאצים – בין היתר. תגידו, מתי ראיתם עלילות דם ברמה הזו משודרות בפריים טיים אצלנו?

גם את זה, אפשר לבחור.

כמורה לאזרחות, כמה רבות הפעמים בהן דיברתי עם התלמידים שלי על חופש הבחירה, על המחשבה והמעשה, על צמצום והרחבה ועוד כל מיני הפכים כאלו ואחרים; על היכולת להכריע מי יהיה ראש הממשלה, על היכולת והצורך לנקוט עמדה – פשוטה או מורכבת יותר – ולא לחשוש לבטא אותה. לפני כמה ימים כ-20 אזרחים עזתים בחרו למחות נגד חמאס על מדיניות המוות שלו ברצועה. הם קיפחו את חייהם באותו הרגע. 
שם אי אפשר לבחור.

אז כשאגיע לכיתה באחד בספטמבר, אגלה הבנה כלפי צורות שונות של סבל, אקשיב לקשיים, לעצבים, לתלונות, לכאב האישי שיוצא בצורת שנאה. אספר לתלמידים גם את הסיפור שלי, אקשיב לשלהם, ואציג את הסיפור שלנו – הישראלי (הדתי, החילוני, החרדי, העולה מאירופה והעולה ממדינות ערב, העני, העשיר, השמאלני והימני), שמתכתב עם סיפורים נוספים באזור (הפלסטיני, הסורי, המצרי, הירדני), שמתכתבים עם אלפיים שנות. כן, אלפיים שנות. יש עוד המון שפועלים כמוני, ואני יודע את זה. אני מקווה מאוד ומאמין שיש מי שעושה את זה גם שעה נסיעה מבית הספר שלי לכיוון דרום, ולכיוון מזרח, מורה או מחנכת בלב האוכלוסיה הפלסטינית. את אלו נעשה, ביחד, כדי לפעול מול מחשבה של שנאה.

אולם מול מעשים של שנאה, פועלים בדרך אחרת. ללא סובלנות. גם מול "מיני שנאה" (בכוונה במרכאות) כמו הפגנות אלימות של אנשי ימין קיצוני (אפילו לא ימין, פשוט חבר'ה אלימים). מי שמאמין שצריך לפעול נגדם, צריך להאמין שקל וחומר - יש לפעול גם נגד ה"מגה-שנאה": חפירת מנהרות תופת, ירי אלפי רקטות על ישובי ישראל, בחירה במוות כבחירה אסטרטגית רעיונית, וכמובן – רק לא לשכוח - להפריד בין אלו שבחרו בדרך זו, לבין אלו שלא.

וכן, כשאיכנס לכיתה אנסה ככל שאוכל להנחות את התלמידות והתלמידים לחפש את אלו שבחרו אחרת. ובכלל, לא רק ברמה האזורית. גם ברמה הכיתתית – להעצים את אלו שיכלו בקלות לבחור בדרך אחת, אך בחרו ללכת בדרך אחרת, טובה יותר ולרוב גם קשה יותר, לא לפחד להעמיד מראה מול התלמידים גם ברגעים קשים, להזכיר להם שיש בידם את היכולת לבחור, ולדרוש מהם לעשות זאת, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות שמהן באו - למען עצמם, למען עתידם, למען עתידנו.

כי אם אפשר לבחור,

חובה להאמין.