היי לכולם,
בזמנים כאלו של תחילת השנה, איפשהו בין ה-01.09 לבין ראש השנה, כשמתחילה שנת הלימודים ואלפי קלישאות חינוכיות עפות באוויר, סיימתי השבת לקרוא את הספר "מצוינים" של מלקולם גלדוול.
אחרי "דוד וגוליית" שלו, הבנתי שאני מתחבר לסגנון הכתיבה, ו"מצוינים" בא לי בקטע טוב.
עם תחילת השנה, גלדוול, בסיפוריו, נתוניו וטבלאותיו הלא-מתישות-ודווקא-מסקרנות, החזיר אותי לנקודות ולשאלות שאולי קצת כהו במרוצת הימים והכניסה לשגרת ההוראה.
"מצוינים" שב ומציג את אחת השאלות החינוכיות הגדולות ביותר: למי או למה ניתן לייחס את הצלחתם של יחידים או קבוצות? האם מדובר בעניין של עבודה קשה, או שפשוט הכל עניין של מזל?
תזמון זה עניין של טיימינג
אחת הנקודות הראשונות שמציג גלדוול טוענת שלעיתוי לידתם של אנשים מסוימים יש השפעה מכרעת על יכולתם להצליח. כך מציג גלדוול את רצף תאריכי הלידה של גדולי פורצי הדרך בתחום המחשבים בדורנו, לרבות ביל גייטס וסטיב ג'ובס, שמסתבר שנולדו כולם בחציו הראשון של העשור השישי (שנות החמישים) בארה"ב. הוא טוען שתקופת לידתם התאימה ליציאת המחשבים הראשונים עת היו צעירים פרועי שיער בקולג'. אם היו נולדים מוקדם יותר, כבר היו מוצאים עבודה, ואם מאוחר יותר, היו נישאים על כתפי אחרים.
דוגמה אישית
דוגמה אחרת שצדה את זכרוני מדברת על הצלחתם של סוחרים יהודים בניו יורק של שנות ה-20 במאה ה-20. לדבריו, סוחרים אלו, בעיקר בתחום הביגוד, הגיעו לניו יורק כשהחל לעלות הביקוש לביגוד מסוגים שונים, והביאו עמם את הידע שנרכש במסגרת החיים היהודים באירופה. היהודים, שהגיעו לחפש מקום טוב יותר והגיעו בחלקם חסרי כל, השתלבו היטב בתחום. הצלחתם השפיעה מאוד על ביתם. הדור הבא התחנך על ערכי היוזמה והתעוזה, העבודה הקשה וההתמדה, וכך בדור השני והשלישי צמחו יהודים רבים במקצועות כגון עריכת דין, רפואה ובקיצור - מקצועות שיוקרה ושכר נאה בצידם.
נגישות משאבים - 10,000 השעות
גלדוול מזכיר לאורך הספר מקרים שונים שבהם העובדה שלאדם מסוים הייתה נגישות לפלטפורמה שבה יכול היה לפתח עצמו, הייתה השפעה עצומה על חייו. זה נשמע ברור, אבל קחו משהו שנראה לנו לעתים טריוויאלי: מגרש כדורסל ליד בית של ילד שחולם להיות שחקן, שבו הוא יכול להתאמן שעות; מועדון מחשבים ליד בית של ילד שחולם לפתח את התוכנה הבאה; דוגמת ה"ביטלס" שמצאו לעצמם מועדון בגרמניה, שבו התאמנו והשתפשפו עד שהפכו להיות חלק מההיסטוריה. גלדוול גם מציין שעל פי מחקרים שונים, כדי להפוך להיות מקצוען יש צורך ב-10,000 שעות. לא פחות. כיצד צובר ילד - תלמיד, 10,000 שעות?
טיפוח אכפתי מול בחירה טבעית
חוץ מזה, גלדוול מתייחס לברור מאליו - גישת החינוך מהבית, כגורם ראשוני להתפתחות, כידוע. הדוגמה הבולטת שלו היא כריס לאנגן, אדם בעל איי.קיו 195, הנחשב לפנומן בכל תחום, אך כשל באוניברסיטאות השונות ונחשב להחמצה בעיניו ובעיני רבים אחרים. לאנגן גדל במציאות קשת יום, בה הוריו - מי שנכחו בתפקיד זה לפחות - השאירו לגורל ולכריס למצוא את מקומו בעולם. לעומת זאת, מציג גלדוול סיפורים על חשיבות הדחיפה מהבית, החינוך לשאול שאלות כשצריך ולקדם את עצמך, מה שהוא מכנה "טיפוח אכפתי". המציאות הברורה של בית מקדם מסופרת אצלו בדרך מעניינת.
מקום החופשה והשפעותיה
אחת הנקודות היפות ביותר שתפסו אותי הייתה הנקודה הבאה: כשיש בעיות בתוצאות מבחני Timss או פיז"ה וכאלה, או משהו שמציג שוב את קיומם של פערים חברתיים גדולים בחינוך, אנו כמובן רצים להטיח את האשמה במערכת, במורים וכו'. גלדוול דווקא טוען שחופשת הקיץ הארוכה, במידה רבה אחראית להחזרת המצב לנקודת האפס, ולהידרדרות רמת התלמידים. באופן מסוים זה מזכיר לי את התפיסה שאומרת, ששיעורי בית רק מרחיבים את הפער הסוציו-אקונומי הקיים, כי הם הופכים את הבית הבעייתי ממילא לחלק קריטי מתהליך הלמידה, ותולים בו את ההצלחה של התלמיד, במקום להשאיר את העבודה בתוך בית הספר. גלדוול טוען שחופשת הקיץ טובה לילדים הנהנים מטיפוח אכפתי, אך גרועה לאלו שלא.
ויש עוד לא מעט נקודות מעניינות שהוא מעלה בספר, כמו ההצלחה של דור המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, והשפעת ההקשר התרבותי על הצלחה ו.... כדאי לקרוא, לא אצליח לגעת כאן בכל.
אחרי ספר כזה אי אפשר שלא לתהות:
ייתכן שהצלחתנו תלויה הרבה יותר במציאות שאליה נולדנו, האנשים והתהליכים אליהם נחשפנו, מאשר בעשייה אישית. מעבר לכך, אם חוק 10,000 השעות אכן נכון, אז הרי כבר מראש בתי הספר מוותרים על מתן המרחב לתלמיד לרדוף אחרי החלום שלו. לכל היותר הם יאפשרו לו לטעום, ומשם להחליט מה הוא רוצה (והלוואי שגם זה יקרה, ברוב המקרים המטרה היא לגרום לתלמיד לעמוד במסגרת, ופחות לזהות באיזו מסגרת הוא רוצה לעמוד). חוץ זה, במגבלות הקיימות ייתכן שהמורים ובתי הספר בסך הכל עושים את הנדרש. הם מנסים לקדם את התלמידים עד כמה שניתן במסגרת הזמן שהתלמיד אצלם, מתוך ידיעה שהחופש יטשטש הכל.
אבל יותר מכל גורם לי הספר לחשוב על היבטי "הלמידה המשמעותית": אם הכל נכון וההצלחה שלנו היא ברובה עניין של תנאים שאליהם נולדנו, הרי שמטרת החינוך המרכזית על פי גלדוול היא לפתח אצל התלמיד את היכולת לזהות הזדמנויות לצד אומץ כדי לקחת אותן בשתי ידיים. טכנולוגיה לא בהכרח תציל את ההוראה, וגם לא שינוי כל הפרדיגמה בהכרח, או ביטול כל הבחינות, או הסרת כל האילוצים וקיום דיונים סוערים על נושאים פוליטיים וכו'. כל אלו יתלוו לעשייה החינוכית, אך ייתקלו במזח הציניות של התלמיד שאינו מאמין בעצמו, ובטח שלא במערכת; אותו תלמיד שכל פעם שנותנים לו שיעורי בית כבר יודע שהנה הוא מאבד את הכיתה; אותו תלמיד כשנותנים משימה לבצע על מחשב או טאבלט חושב בכלל מתי יראה ארוחת צהריים. במציאות כזו, הקושי להיות אמיץ גדול, ובהיעדר דמות הנוקטת "טיפוח אכפתי" במשך כל חייו, כל להטוטי הלמידה המתקדמת יהיו כקליפת השום.
אם תרצו, ייתכן שהפרשנות החינוכית לספר מציבה למורה-מחנכ/ת אתגר קשה יותר - סיוע לתלמידים למפות הזדמנויות בחייהם ומציאת הכוחות בתוך התלמיד שיאפשרו לו להיות אמיץ מספיק כדי לקחת אותן.
אולם כולנו יודעים שחינוך אמיתי הוא רובו כמעט ככולו דוגמה אישית. אם זה המצב, האם יצליח/תצליח המורה להיות דוגמה לזיהוי הזדמנויות ואומץ לקחת אותן? זהו אולי, האתגר האמיתי.
שבוע טוב.
בזמנים כאלו של תחילת השנה, איפשהו בין ה-01.09 לבין ראש השנה, כשמתחילה שנת הלימודים ואלפי קלישאות חינוכיות עפות באוויר, סיימתי השבת לקרוא את הספר "מצוינים" של מלקולם גלדוול.
אחרי "דוד וגוליית" שלו, הבנתי שאני מתחבר לסגנון הכתיבה, ו"מצוינים" בא לי בקטע טוב.
עם תחילת השנה, גלדוול, בסיפוריו, נתוניו וטבלאותיו הלא-מתישות-ודווקא-מסקרנות, החזיר אותי לנקודות ולשאלות שאולי קצת כהו במרוצת הימים והכניסה לשגרת ההוראה.
"מצוינים" שב ומציג את אחת השאלות החינוכיות הגדולות ביותר: למי או למה ניתן לייחס את הצלחתם של יחידים או קבוצות? האם מדובר בעניין של עבודה קשה, או שפשוט הכל עניין של מזל?
תזמון זה עניין של טיימינג
אחת הנקודות הראשונות שמציג גלדוול טוענת שלעיתוי לידתם של אנשים מסוימים יש השפעה מכרעת על יכולתם להצליח. כך מציג גלדוול את רצף תאריכי הלידה של גדולי פורצי הדרך בתחום המחשבים בדורנו, לרבות ביל גייטס וסטיב ג'ובס, שמסתבר שנולדו כולם בחציו הראשון של העשור השישי (שנות החמישים) בארה"ב. הוא טוען שתקופת לידתם התאימה ליציאת המחשבים הראשונים עת היו צעירים פרועי שיער בקולג'. אם היו נולדים מוקדם יותר, כבר היו מוצאים עבודה, ואם מאוחר יותר, היו נישאים על כתפי אחרים.
דוגמה אישית
דוגמה אחרת שצדה את זכרוני מדברת על הצלחתם של סוחרים יהודים בניו יורק של שנות ה-20 במאה ה-20. לדבריו, סוחרים אלו, בעיקר בתחום הביגוד, הגיעו לניו יורק כשהחל לעלות הביקוש לביגוד מסוגים שונים, והביאו עמם את הידע שנרכש במסגרת החיים היהודים באירופה. היהודים, שהגיעו לחפש מקום טוב יותר והגיעו בחלקם חסרי כל, השתלבו היטב בתחום. הצלחתם השפיעה מאוד על ביתם. הדור הבא התחנך על ערכי היוזמה והתעוזה, העבודה הקשה וההתמדה, וכך בדור השני והשלישי צמחו יהודים רבים במקצועות כגון עריכת דין, רפואה ובקיצור - מקצועות שיוקרה ושכר נאה בצידם.
נגישות משאבים - 10,000 השעות
גלדוול מזכיר לאורך הספר מקרים שונים שבהם העובדה שלאדם מסוים הייתה נגישות לפלטפורמה שבה יכול היה לפתח עצמו, הייתה השפעה עצומה על חייו. זה נשמע ברור, אבל קחו משהו שנראה לנו לעתים טריוויאלי: מגרש כדורסל ליד בית של ילד שחולם להיות שחקן, שבו הוא יכול להתאמן שעות; מועדון מחשבים ליד בית של ילד שחולם לפתח את התוכנה הבאה; דוגמת ה"ביטלס" שמצאו לעצמם מועדון בגרמניה, שבו התאמנו והשתפשפו עד שהפכו להיות חלק מההיסטוריה. גלדוול גם מציין שעל פי מחקרים שונים, כדי להפוך להיות מקצוען יש צורך ב-10,000 שעות. לא פחות. כיצד צובר ילד - תלמיד, 10,000 שעות?
טיפוח אכפתי מול בחירה טבעית
חוץ מזה, גלדוול מתייחס לברור מאליו - גישת החינוך מהבית, כגורם ראשוני להתפתחות, כידוע. הדוגמה הבולטת שלו היא כריס לאנגן, אדם בעל איי.קיו 195, הנחשב לפנומן בכל תחום, אך כשל באוניברסיטאות השונות ונחשב להחמצה בעיניו ובעיני רבים אחרים. לאנגן גדל במציאות קשת יום, בה הוריו - מי שנכחו בתפקיד זה לפחות - השאירו לגורל ולכריס למצוא את מקומו בעולם. לעומת זאת, מציג גלדוול סיפורים על חשיבות הדחיפה מהבית, החינוך לשאול שאלות כשצריך ולקדם את עצמך, מה שהוא מכנה "טיפוח אכפתי". המציאות הברורה של בית מקדם מסופרת אצלו בדרך מעניינת.
מקום החופשה והשפעותיה
אחת הנקודות היפות ביותר שתפסו אותי הייתה הנקודה הבאה: כשיש בעיות בתוצאות מבחני Timss או פיז"ה וכאלה, או משהו שמציג שוב את קיומם של פערים חברתיים גדולים בחינוך, אנו כמובן רצים להטיח את האשמה במערכת, במורים וכו'. גלדוול דווקא טוען שחופשת הקיץ הארוכה, במידה רבה אחראית להחזרת המצב לנקודת האפס, ולהידרדרות רמת התלמידים. באופן מסוים זה מזכיר לי את התפיסה שאומרת, ששיעורי בית רק מרחיבים את הפער הסוציו-אקונומי הקיים, כי הם הופכים את הבית הבעייתי ממילא לחלק קריטי מתהליך הלמידה, ותולים בו את ההצלחה של התלמיד, במקום להשאיר את העבודה בתוך בית הספר. גלדוול טוען שחופשת הקיץ טובה לילדים הנהנים מטיפוח אכפתי, אך גרועה לאלו שלא.
ויש עוד לא מעט נקודות מעניינות שהוא מעלה בספר, כמו ההצלחה של דור המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, והשפעת ההקשר התרבותי על הצלחה ו.... כדאי לקרוא, לא אצליח לגעת כאן בכל.
אחרי ספר כזה אי אפשר שלא לתהות:
ייתכן שהצלחתנו תלויה הרבה יותר במציאות שאליה נולדנו, האנשים והתהליכים אליהם נחשפנו, מאשר בעשייה אישית. מעבר לכך, אם חוק 10,000 השעות אכן נכון, אז הרי כבר מראש בתי הספר מוותרים על מתן המרחב לתלמיד לרדוף אחרי החלום שלו. לכל היותר הם יאפשרו לו לטעום, ומשם להחליט מה הוא רוצה (והלוואי שגם זה יקרה, ברוב המקרים המטרה היא לגרום לתלמיד לעמוד במסגרת, ופחות לזהות באיזו מסגרת הוא רוצה לעמוד). חוץ זה, במגבלות הקיימות ייתכן שהמורים ובתי הספר בסך הכל עושים את הנדרש. הם מנסים לקדם את התלמידים עד כמה שניתן במסגרת הזמן שהתלמיד אצלם, מתוך ידיעה שהחופש יטשטש הכל.
אבל יותר מכל גורם לי הספר לחשוב על היבטי "הלמידה המשמעותית": אם הכל נכון וההצלחה שלנו היא ברובה עניין של תנאים שאליהם נולדנו, הרי שמטרת החינוך המרכזית על פי גלדוול היא לפתח אצל התלמיד את היכולת לזהות הזדמנויות לצד אומץ כדי לקחת אותן בשתי ידיים. טכנולוגיה לא בהכרח תציל את ההוראה, וגם לא שינוי כל הפרדיגמה בהכרח, או ביטול כל הבחינות, או הסרת כל האילוצים וקיום דיונים סוערים על נושאים פוליטיים וכו'. כל אלו יתלוו לעשייה החינוכית, אך ייתקלו במזח הציניות של התלמיד שאינו מאמין בעצמו, ובטח שלא במערכת; אותו תלמיד שכל פעם שנותנים לו שיעורי בית כבר יודע שהנה הוא מאבד את הכיתה; אותו תלמיד כשנותנים משימה לבצע על מחשב או טאבלט חושב בכלל מתי יראה ארוחת צהריים. במציאות כזו, הקושי להיות אמיץ גדול, ובהיעדר דמות הנוקטת "טיפוח אכפתי" במשך כל חייו, כל להטוטי הלמידה המתקדמת יהיו כקליפת השום.
אם תרצו, ייתכן שהפרשנות החינוכית לספר מציבה למורה-מחנכ/ת אתגר קשה יותר - סיוע לתלמידים למפות הזדמנויות בחייהם ומציאת הכוחות בתוך התלמיד שיאפשרו לו להיות אמיץ מספיק כדי לקחת אותן.
אולם כולנו יודעים שחינוך אמיתי הוא רובו כמעט ככולו דוגמה אישית. אם זה המצב, האם יצליח/תצליח המורה להיות דוגמה לזיהוי הזדמנויות ואומץ לקחת אותן? זהו אולי, האתגר האמיתי.
שבוע טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה