פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

תחום כישורי שפה ותרבות


בתי הספר לא השתנו רבות במאה השנים האחרונות, למרות שהסביבה שבה הם פועלים השתנתה לבלי הכר. על פי דעות שונות, החינוך העתידי יעבור (ולמעשה כבר עובר) מתחום לימודי הידע לתחום לימודי הלמידה, קרי הקניית מיומנויות שיסייעו לילד להתנהל במרחב החדש, כיום ובעתיד הקרוב.

תחום לימודי השפות בישראל מתנהל לרוב באופן נושאי, כלומר לימוד שפות מסוימות, ולא באופן רוחבי - השוואתי, כלומר באופן המתמקד בנקודות הדמיון והשוני בין השפות (למרות שלימוד ערבית נעשה לעתים בהשוואה לעברית).

לימודי האנגלית הוצבו בראש בשל היות האנגלית שפה בינלאומית ומצרך נדרש כתנאי סף לכל "התקדמות משמעותית" עתידית של התלמיד. לצד האנגלית ניצבת השפה הערבית, שבישראל הצידוק ללמידתה הוא היותה שפה רשמית בארץ, שפתם של 20% מאזרחי הארץ ושל כל המדינות השכנות. למטרות לימוד השפה הערבית ישנו אופי של קירוב תרבויות מחד גיסא, ומאידך גיסא – אופי של "דע את האויב" (בין אם מרצון או מהכרח בשל שלבי ההכנה לצה"ל).
בשנים האחרונות נכנסה גם הסינית לאופנה ובתי ספר שונים בארץ לומדים סינית בשל היות סין המעצמה שבדרך ו"כי זה טוב לעולם העסקים". אם החינוך מתפתח על פי השינויים במאזן הכוחות הפוליטי והכלכלי בעולם, ניתן אולי לחזות כי בעתיד הבינוני (עד 20 שנה) תילמדנה שפות כגון הינדית ואולי גם פורטוגזית. אולי כדאי לשאול את מדעני המדינה למיניהם (בהנחה שהם באמת יצליחו לחזות משהו שיתרחש בעוד שבוע).

לצד המעבר מ"חינוך לידע" אל עבר "חינוך ללמידה" מציינים חומרי הקריאה שמצאתי וקראתי עד כה תחזית לפיה בעולם הזה ובעתיד התלמיד יצטרך לדעת לעבוד בסביבה עתירת טכנולוגיה, ומעבר לכך – עתירת תרבויות שמספר נקודות המפגש איתן רק יילך ויגבר.

מטרת החינוך במילים כאלו או אחרות תהיה להפוך את התלמיד ללומד אוטונומי וסקרן שיניע את עצמו אל עבר ההצלחה ויידע להתנהל בעולם רב תרבותי – הן מחוצה לארצו והן בתוכה (משהו שדומה, לפחות דה יורה, למנטרה העכשווית של מטרות החינוך - גם אם בפועל קורה משהו אחר לחלוטין).

על הטקסונומיה המסורתית של בלום פרופ' דוד פסיג (שהזכרתי בעבר) מוסיף רמת חשיבה נוספת לצד ה-6 הקיימות והיא "השבחה": קרי רמת החשיבה הגבוהה ביותר היא היכולת להביא את התלמיד להשתמש ביצירתיות ובשליטתו במידע ובאיתורו כדי לפתור בעיות מסוגים שונים. תפקיד המורה יתמקד בליווי התלמיד, סיוע לו והעצמתו, מעין חינוך אישי שכזה, וגם זה דבר שקורה היום בחלק מבתי הספר. אחד מתפקידיה המרכזיים של מערכת החינוך יהיה להקנות לתלמידים מיומנויות למידה, כי הידע נמצא בשפע בעולם הסובב אותם, העולם שאצלנו נכנסים אליו לאט, וביתר העולם המערבי קצת פחות לאט.

נראה לי שבאופן קצת אבסורד, תחום השפות במדינה בעיקר עסוק בחיקוי המציאות החיצונית ולא בהשפעה עליה. כלומר, אנחנו מלמדים את התלמידים שפות מסוימות כי הן טובות למציאות מסוימת - ובעוד כמה שנים אולי נלמד אותן משהו אחר שיתאים גם הוא למציאות חדשה שתצוץ. אם נוצר מצב שבו החינוך בעצם "רודף" אחרי השינויים בעולם, נוצר מצב שבו צריך להכניס את התלמידים למעין סד לחצים כזה כדי שיתאימו למציאות. החינוך משרת את "האינטרס של המדינה", של החברה, של הכלכלה, יו ניים איט.


לדעתי אפשר וכדאי לשאוף אל מעבר לכך.

איך נאמר, לכל מדינה יש ההכרח שהיא מתמודדת איתו, מעין מרכיב הישרדותי משהו, ומנגד - הדברים שהם פרי בחירה ואפיקי התפתחות חדשים, משהו מעבר. נניח שלימוד אנגלית הוא הכרח בשל המציאות בעולם, וכן לימוד ערבית הוא הכרח בשל הסביבה התרבותית - גאוגרפית, ולימוד סינית - לפי תפיסת חלק מבתי הספר, הוא הכרח כלכלי בהתהוות.

לטעמי כדאי לצרף תחום לימודי חדש שילמד את התלמידים כיצד לרכוש שפות. שפות הן שער לתרבויות, תרבויות שעל פי התחזית ייפגשו התלמידים בעולם שממתין להם אוטוטו, ובעצם כבר עכשיו. זה לא רק אי שם בצדו האחר של הכפר הגלובלי, אלא גם בתוך הקהילה הקטנה שלהם - מול עולים חדשים ממדינות שונות.  

איך זה ייראה בדיוק?

נגיד ששיעור מסוים מלמד מיומנויות רכישת שפות באופן השוואתי, למשל: שיחת היכרות בשפות שונות - שאינן ערבית / ערבית / אנגלית; אולי אוצר מילים בתחומים מסוימים בשפות שונות - ספורט / מוזיקה / טיולים; נטיות תחביריות כאלו ואחרות - זכר / נקבה, זמנים, הטיית פעלים.


נניח שכל שיעור ישלב לימוד על תרבות מסוימת אחרת.
נניח שעד מחצית השנה ילמדו התלמידים את כל אלו, ואז כל אחד יבחר לו שפה שהיה רוצה ללמוד. עידן יבחר איטלקית, מיכל תבחר ספרדית, עדן תבחר צרפתית, מוחמד יבחר אמהרית, יוסי יבחר רוסית וכו'. נניח ש"פרוייקט הגמר" שלהם יהיה ליצור שיחון בשפה שאותה למדו, אותו יצלמו לשאר חברי הכיתה. כך כל תלמיד יקבל שיחון בשפה שטרם הכיר וכך יעשיר את מאגר השפות שלו.

נניח שבמסגרת השיעורים הללו יחליטו בבית הספר לשים את הדגש על שפה שתורמת לקהילה - אם יש בקהילה אחוז גבוה של עולים מאתיופיה, אולי יושם דגש על אמהרית; אולי תלמידים מצטיינים יוכלו לסייע למשפחות של עולים חדשים להתאקלם, לעשות מעין "אולפן המשך קהילתי" בבית הספר או במרכז הקהילתי השכונתי, משהו שמפגיש ויוצר אינטגרציה אמיתית בין תרבויות. בטח אפשר לזרום עם זה עוד הרבה.

די כיף לי לחשוב על שיעור שבו התלמידים ידעו בסופו הרבה יותר מאשר המורה שלהם, וכל מה שהוא יקנה להם הן מיומנויות רכישת השפה -  כל שפה - החל באורדו, עבור בתורכית, פלמית וכלה בתיגרינית (השפה המדוברת באריתריאה). חוץ מזה, אני בטוח שה"פוטנציאל העסקי" שיש בתלמידים האלה יגדל: לימוד שפות חדשות, בראייה לעתיד, תפתח גם הזדמנויות שיווקיות רבות יותר. ידיעת שפות רבות תוביל להבנת תרבויות רבות, וזו בתורה תיצור הזדמנויות עסקיות רבות יותר. לא ככה?  

לסיכומו של עניין, תחום כישורי שפה ותרבות מכוון ליצור לומד שפות אוטונומי שיידע לפתוח אפיקי הידברות בכל מיני מקומות והזדמנויות. הרווח ייראה הן ברמה האישית, הן ברמה הקהילתית, הן ברמה הארצית וכמובן ברמה הגלובלית - תרבותית (וכן - גם הכלכלית). הילדים יהנו מהלמידה יותר, ויפיקו ממנה את המיטב. החינוך ייצור מצב של חיבור תרבותי בשטח שעל בסיסו יפעל הדרג הפוליטי.

זהו לפעם זו. תגובות, כמובן, בשמחה.





יום שבת, 8 בספטמבר 2012

התמודדות עם "רעב הורי" – סיכום הרצאה מאת הגברת הילה צפריר



שלום לכם,
אני מקווה מאוד שהתחלתם כולכם את השנה ברגל ימין, בכל מקום שבו אתם נמצאים – בתוך מערכת החינוך ומחוצה לה.

במהלך ימי ההיערכות לקראת השנה, הגיעה לבית הספר בו אני מלמד הגברת הילה צפריר, עובדת סוציאלית אשר מרצה, בין היתר, במכללת אורנים. ההרצאה הייתה מרתקת בעיניי, ונראה לי שזה יכול לעזור לכל אחד שמתמודד עם אתגרי ההורות במאה ה-21 מזווית המורה. אציג כאן בקצרה כמה נקודות מההרצאה, סליחה מראש אם אינן מסודרות דיין. 

הגברת צפריר החלה את ההרצאה בטענה מאוד מעניינת, שטרם שמעתי בכל לימודי תעודת ההוראה, לפחות לא בצורה ברורה כל כך: המורה בהגדרה הוא מתערב משפחתי, הוא שותף טבעי במשפחה. כל הנסיונות לומר שהמורה לא אמור להתערב בחיי המשפחה, בדגש על מחנכים, פשוט עקרים. המורה המחנך, מעצם קיומו, יושב על משבצת מסוימת ועליו להבין זאת היטב.

מהיום בו נולד הילד, הוא נכנס למן יחידה משפחתית שנקראת "יחידת אם – תינוק". האם עסוקה כל הזמן בתינוק, קשובה לכל צרכיו (היסטרית אולי יותר מדויק) ודוחקת הצדה כל מיני דברים אחרים (לדוגמה, הבעל...). הקשיים מתחילים כאשר האם צריכה להיפרד חלקית מן התינוק ולמסור אותו למסגרת חינוכית. התהליך הזה קשה מאוד לכל ההורים, ואף יותר מכך להורים מסוימים.

אותם הורים, אלו המגוננים יתר על המידה על ילדיהם, אלו ההיסטריים, אלו מכונים "הורים מורעבים". יש להם "רעב הורי" שנובע מסיבות רבות. חשוב לאתר הורים כאלו ולמצוא את הדרכים להתמודד איתם.

בחברה בת ימינו הנטייה לדכאונות רבה יותר. הילדים הם מעין משככי כאבים, הם ממלאים את החללים שנוצרים בחיי היומיום של ההורים. לכן, כאשר הם אינם בבית, הורים מורעבים מוציאים את התסכול על הסמכויות החינוכיות. יתרה מכך, לעתים הורים מורעבים לא יכולים לסבול שהילד שלהם נהנה בבית הספר. אמהות לא מסוגלות לשמוע שהילד שלהם קורא לגננת או למורה שלו "אמא".
כאילו כדי להוסיף על המצב המורכב ממילא, צרפו לכך את הסטטוס של עולים חדשים. ההורים במשפחות כאלו חווים טראומה קשה מאוד – הילדים פעמים רבות מתפקדים הרבה יותר טוב מהם, והם חשים חסרי אונים. הנטייה לחוסר מסוגלות גבוהה הרבה יותר, וכך גם הנטייה לדכאונות.

מרכיב נוסף וחשוב שאליו מתייחסת צפריר הוא נושא הזהות, הזהות האישית הן של ההורה והן של המורה. אצל רובנו הזהות המקצועית היא הזהות החזקה ביותר, היא זו שמגדירה אותנו. לעומתה, הזהות ההורית, בגלל שהיא יושבת על כל מיני תסביכים וסיפורים מורכבים מן העבר, קל וחומר כיום – הזהות ההורית היא אולי הזהות החלשה ביותר שלנו. מדוע זה חשוב כל כך?
כל הורה יגיע אלינו תמיד בזהות ההורית שלו, ולא בזהות המקצועית שלו. נסיונות של הורים שעוסקים בתחומים הקרובים להוראה להשתמש בכך כדי להציג עצמם "מקצועיים" הם רק כסות. כל הנסיונות הללו הם תחפושת שמטרתה להסתיר הורה מבולבל ומיואש. לעומת זאת, דווקא המורה נמצא בזהות החזקה שלו, הזהות המקצועית – וחשוב שהוא יידע זאת ולא יתבלבל.

דבר נוסף – כשאנו מדברים עם ההורה על הילד שלו, אנו מדברים על ההורה עצמו. כשאנו נותנים ציון לילד – אנו נותנים ציון להורה, ציון להורות שלו. זהו שיח מובהק שבמרכזו שני קטבים קיצוניים: גאווה והשפלה.

נקודה מעניינת נוספת שהעלתה צפריר היא הביקורת שלה על תוכנת המשו"ב. לדבריה, הורים שמתפקדים היטב ממילא לא מסתכלים יותר מידי על המשו"ב, וגם אם כן – זה לא באמת משנה הרבה כי הילד שלהם ברוב המקרים מתפקד היטב. אולם הזנת הנתונים השוטפת הזו רלוונטית בעיקר להורים מורעבים ולוחצת להם על נקודות רגישות. המשו"ב מזכיר להורים המורעבים כל הזמן כמה הם הורים לא טובים. רוצה לומר – אם כבר מקימים מערכת עדכון בית ספרית, מדוע יש טעם לפתוח אותה לעיני ההורים? שתישאר מערכת של המורים בלבד.

אז ישנם הורים מורעבים, כאלו שלהוטים להגן על הילד שלהם, כאלו שחשים חרדה והשפלה עם כל שיחה נוספת על הילד, ולעתים גם ייאוש וחוסר אונים. איך מתמודדים עם הדברים הללו?

ראשית, יש להשקיע בהיכרות עומק עם ההורים. צריך ליצור ברית בין מבוגרים. ילדים לא צריכים להיות בתווך. חשוב להבין שכל הורה שאינו משתף פעולה, הרי שיש כאן בעיה בברית. ההורה צריך לסמוך על המורה. חשוב מאוד להעצים את ההורה מול הילד ולשים את הילד במקום הראוי. כשהורה מורעב מגיע עצבני – פרגנו לו: הסבירו לו כמה הוא הורה טוב, כמה חשובה הדאגה שלו לילד שלו, כמה רואים שהוא נלחם עליו. כשילד מתאמץ להצליח ולא תמיד הולך לו, וההורה מתקשר לחוץ, אפשר לומר לו שהילד שלו עושה זאת בשבילו (אני מודה שקצת היה לי קשה עם הנקודה הזו). חשוב כמובן להדגיש, כי הורים אלימים אין לשתף בשיח הזה.

לסיכומו של עניין (ההרצאה הייתה הרבה יותר עמוסה מהפוסט הזה), הטענה המרכזית של צפריר היא שהמורה המחנך הוא מתערב טבעי בתוך המשפחה. השאלה היא אילו פעולות הוא נוקט ואם הן עוזרות לתא המשפחתי או פוגעות בו. העצמה הורית בעיקר בעידן המודרני היא המפתח לעבודה יעילה מול ההורים, לפיצוח המשולש הורה – מורה – תלמיד ולביסוס שיתוף פעולה שינטרל מכשולים בעבודת המורה המחנך ויעצים בסופו של דבר את התלמיד.



יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

מורים מארחים מורים (ולא רק) – רשת שיתוף ידע באמצעות סקייפ

תהליכי התקשוב בבתי הספר בישראל צוברים תאוצה בשנים האחרונות, ויש עוד כל מיני תוכניות מרחיקות לכת לשנים הקרובות בכל מיני מקומות.
אנחנו מדברים כל הזמן על הצורך של התלמידים להכיר את השונה, לדבר ולשמוע השקפות אחרות מאשר ההשקפות שלהם ועל התאמת סביבת הלימוד למאה ה-21, אולם לעתים הדבר נשאר בגדר סרטונים המציגים דעה מסוימת ללא יכולת של התלמיד להשפיע על מהלך הסרטון / הכתבה ולקיים עמה דיאלוג. לפעמים אנו מצליחים לתאם איזו הרצאת אורח שמגיע לכיתה ומוותר על יום עבודה למען דור העתיד, אולם כאלו אינן עניין שבשגרה וכמות הגורמים שיכולים לטרפד הרצאת חוץ היא גדולה.
דרך טובה להתיר את הסבך הזה היא שימוש בתוכנת Skype, שהיישומים החינוכיים שנעשים בה במסגרות שונות הם רבים ומגוונים. השימוש בתוכנה הוא פשוט, ובהינתן סביבה פשוטה המכילה מקרן, יכול מורה שבאמתחתו לפ-טופ לשדרג את השיעור. בתי ספר שונים בארץ כבר משתמשים בתוכנה, וחיפוש קצר בגוגל יציג לכם מחקרים ומגוון דרכים יצירתיות להכנסת התוכנה לכיתה.
הרעיון שאני מציע מתמקד בשיתוף ידע בין מורים לבין תלמידים. אני מציע ליצור רשת של שיתוף ידע בין כתות שונות לבין מוקדי ידע שונים (אנשי חינוך ומוקדי ידע מהתחום האזרחי). המתודה היא הרצאות אורח קצרות (בנות 5 עד 10 דקות) והאמצעי הוא Skype. בשיעורים הללו יתקיים שיעור קצר מהרגיל, ובסופו (תחילתו, או אמצעו – תלוי במורה המארח) ייעצר השיעור ותחל הרצאת האורח.
לשם תיאום ההרצאות משתפים המורים המלמדים בכתות שונות ובבתי שונים (בארץ / בעולם) את מערכות השעות שלהם, תוך סימון השיעורים שבהם הם מוכנים לשלב הרצאות חוץ קצרות. Google Docs היא פלטפורמה נהדרת לשיתוף המערכות, ואני בטוח שגם אפשר להיעזר ברשתות החברתיות לצורך הזה.
מורה א' יכול להתרשם ממערכות של מורים אחרים, להשוות למערכת השעות שלו ולבדוק מתי יוכל להקדיש 5 דקות לכיתה של מורה אחר. המורה האורח ייצור קשר עם המורה המארח, יציג בפניו את נושא השיעור ויבקש את הסכמתו המורה המארח להתארח בכיתה.
ההרצאות / שיחות הקצרות יכולות לדבר על כל נושא העשרה בעולם. השימוש בתוכנה יאפשר לתלמידים לקחת חלק פעיל בדיאלוג, ויאפשר להפגיש אותם עם יותר דעות ונושאים מגוונים שיכולים להעשיר את הלמידה.
המורה המתארח מכין מעין סיכום כתוב של השיעור הקצר, אותו הוא שולח למורה המארח מבעוד מועד, ושמחולק לכל תלמיד בכיתה או נתלה במקום מסוים בכיתה. בסיום השנה יהיו בידי התלמידים עשרות כרטיסים עם חומרי העשרה שונים בתחומים שונים. ניתן יהיה כמובן לקיים יותר ממפגש אחד בין המורה המתארח לכיתה המארחת, ולהכין שאלות מראש.
כמו כן, ניתן להרחיב את הרשת אל בעלי ידע נוספים מהאקדמיה או מתחומים אחרים – וכך לאפשר לגורמים מעולם התקשורת, המדע, הטכנולוגיה, העסקים, החקלאות וכו', לקיים שיחה קצרה בנושא מסוים עם הכיתה מבלי לעשות מאמץ מיוחד. בנוסף לכך ייתכן שניתן יהיה לרתום גורמים כאלו להרצאות אורח ממשיות בבית הספר, באמצעות יצירת קשר עם התלמידים ושילוב המרצים האורחים בעולם ההוראה.
אפשר כמובן להתפתח לכיוונים מורכבים יותר (למידה בין-כיתתית למשל) אך בינתיים נתמקד בהיבט אחד.
רשמתי לעצמי כבר כמה אורחים ש"יגיעו" לשוחח עם הכיתה שלי בשנה הקרובה, ושאני אתארח אצלם. נשמח להרחיב את הרשת הזו.
ראו הוזמנתם!








יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

"תלמידים מעצבים את עתיד החינוך" - רעיון לפרוייקט בפריסה רחבה



אחת השאלות המרכזיות שמנחות אותנו ברמת היומיום היא מה יהיה מחר. באופן די אבסורד, אנו מרבים לדוש בעבר ולהתמקד בו כאשר אין ביכולתנו לשנותו, ולרוב מתעלמים מן העתיד שהוא בגדר נעלם – ולכן דווקא עליו יש לנו יכולת להשפיע. בדיוק מנקודת מוצא זו צומח תחום חקר העתידנות באקדמיה, שהחל לצבור תאוצה בישראל בשנים האחרונות. התחום שם לו למטרה לבחון ולהעריך את מגמות ההתפתחות הצפויות של העולם בתחומים השונים: חברה, תרבות, פוליטיקה, כלכלה, חינוך ועוד. השינויים באופן התנהלות העולם ישפיעו מן הסתם על החינוך, ואמורים ליצור בו שינוי משמעותי.

רוב המחקרים מדברים המון על מעבר חד במטרות החינוך מ"חינוך לידע" אל עבר "חינוך ללמידה". מדובר על הצורך של התלמיד לתפקד בעולם כאוטי שמשתנה ללא הרף. ה"חזקים" יוגדרו על פי יכולתם לקטלג מידע, להבחין במהירות בין עיקר לטפל, לסנתז בין סוגים שונים ולהסתגל לשינויים תכופים בסביבתם. המטרה החדשה "צריכה" להיות מתן מיומנויות למידה לתלמיד, ומכאן גם ניתן משקל רב יותר ללמידה מהבית. גישה זו יוצאת נגד הגישה המסורתית שלעתים רואה בילד כלי ריק שצריך למלא בידע. זאת ועוד, פרופ' דוד פסיג, מחלוצי תחום העתידנות בישראל, מוסיף ל-6 רמות הטקסונומיה המסורתית של בלום (ידע, הבנה, יישום, אנליזה, סינתזה, הערכה) רמה שביעית – השבחה: זוהי היכולת למצוא פתרונות למצבים מורכבים על ידי שאיבת ידע מתחומים שונים, ולעתים אף רחוקים מאוד האחד מהשני. במילים אחרות, רמת החשיבה הגבוהה ביותר היא יצירת תלמיד אחראי ואוטונומי שישתמש בידע שלו לטובת עצמו והסביבה.   

אנחנו נוטים לומר, ובמידה מסוימת של צדק, שבתי הספר ב-100 השנים האחרונות לא השתנו רבות, לעומת הסביבה שהשתנתה לאין שיעור. הפורמט התעשייתי שבו טורי שולחנות מסודרים בקפידה בכיתה אל מול לוח, דגל, טוש מחיק (התקדמות מטאורית מאז עידן הגיר) רווח במקומות שונים בארץ ובעולם. אולם במקומות אחרים כבר הבינו זאת מזמן, ובתי ספר חדישים ומתוקשבים החלו לצוץ בכל מיני מקומות – לרבות ישראל. יתרה מכך, חברות הייטק גדולות, ובראשן מייקרוסופט הבינו שמעורבותן בנושא החינוך, גם כי תהיה שנויה במחלוקת, יכולה להאיץ שינויים באמצעות חזון טכנולוגי – וכמובן באמצעות מה שתמיד חסר במערכות הללו: כסף. כזה הוא למשל פרוייקט "בית הספר של העתיד" בפילדלפיה, אחד מיני רבים בארה"ב.

לצד כל אלו, פועלים ארגונים שונים שמתמקדים בעיקר בעיצוב בית הספר, מתוך הנחה שלמידה נכונה צריכה להתבצע בסביבה נכונה – סביבה עתירת טכנולוגיה ונעימה יותר ללמידה. פינלנד, ההיא שמובילה בנתוני החינוך של ה-OECD נמצאת היום בתחילת היעד הבא שלה – שינוי ועיצוב בתי הספר באופן שונה לחלוטין מהמוכר עד היום. בבריטניה פועלת זה כמעט עשור חברת DRMM שהפרוייקט שלה בבית ספר במחוז קינגסדייל בשנת 2005 (7 שנים כבר) זכה לתואר "בניין השנה" מהוועדה המלכותית לאמנות במדינה (וחוץ מזה גם ב-30 מליון פאונד).

למה אני מעלה את כל זה עכשיו? בקצרה:

לקראת סוף השנה התחלתי להשתעמם ממש באחת מהכיתות הטובות יותר מבחינה לימודית שבהן אני מלמד. הרגשתי שאני לא באמת מאתגר את התלמידים, שאני מאבד אותם קצת וש... לא בא לי קצת. בעקבות דיון שהתקיים באחד מהקורסים בלימודי תעודת ההוראה שהציג סקר לגבי תשובות תלמידים שנשאלו "מהי למידה טובה עבורי", העלנו לדיון בכיתה את השאלה "מהו בית הספר עבורי". בשלב הבא ביקשתי מהתלמידים לא רק להתלונן או להחמיא לבית הספר, אלא לנסות לחשוב מה היו רוצים לקבל בבית הספר, וכפועל יוצא מכך – מהו בית הספר האידיאלי מבחינתם. בשלב שלאחר מכן התחלקה הכיתה לקבוצות. כל קבוצה קיבלה בריסטול גדול, וישבה לתכנן ולשרטט את בית ספר החלומות שלה. בשלב התכנון קבענו שעליהם להגדיר מטרות לבית הספר, אשר יציגו בהמשך מול כל הכיתה. בשלב ההצגה של בתי הספר מול הכתות התלמידים העלו רעיונות מאוד יפים לגבי דברים שהיו רוצים כוללים בבית הספר שלהם ושאינם נמצאים בו כרגע. ההשקעה שלהם הייתה מדהימה. זה היה בכיתה ז'. יצוין כי באותו חודש תלמידי שכבת ח' בבית הספר ארגנו כמעט לבדם אירוע התרמה ענק עבור עמותת "משאלת לב". הם גייסו 20,000 ש"ח עבור ילד אחר חולה סרטן, סתם כי אתגרו אותם ונתנו להם חופש ליצור עבור מטרה טובה.

שילוב שני הדברים הללו עם החלק הראשון גרמו לי לחשוב שאולי אפשר לדרוש אפילו יותר מהתלמידים. נניח שנבקש מהתלמידים ללמוד על אתגרי העתיד, נשאל אותם כיצד הם תופסים אותם ומה היו רוצים לראות בבית הספר. 

המטרה תהיה ליצור מודל (ממש פיזי) של בית הספר העתידי הרצוי מבחינתם. 
בשלב המחקר נציג להם דגמים שונים של בתי ספר בעולם כדי לפתוח להם את המחשבה, ולאחר מכן נניח להם להרחיב את החיפושים, לגבש את החזון שלהם ולאורו לבנות דגם של בית הספר הרצוי שיוצג במסגרת ערב מיוחד שיוקדש לכך. את התלמידים ילווה מורה שייעץ להם בנקודות התלבטות שונות. יתרה מכך, אפשר לקיים תחרות אזורית ואולי אף ארצית בין דגמים של בתי ספר שונים תחת הכותרת "תלמידים מעצבים את עתיד החינוך" (או כל כותרת אחרת). ניתן לשלב ביוזמה הזו כמה קבוצות בבתי הספר: מועצת תלמידים כצוות היגוי ומגמת אמנות / אדריכלות כצוות ביצוע ועיצוב. שלבו בזה היבטים של אמנות, של ידידותיות לסביבה... אין בבית הספר מגמות כאלו בגלל בעיות תקציב? אז מה, תלמידים יצירתיים אני בטוח שיש בכל בית ספר.

אני מאמין שהתועלת היא מן הסתם רבה: התלמידים לומדים לקחת אחריות על סביבתם, לבצע מחקר מעמיק ולהמשיג רעיון מופשט ו"תפיסת עתיד" אל מציאות מוחשית קונקרטית (שלא לדבר על תחושת המסוגלות שזה יכול להעניק). מבחינת "המערכת" נפתח תלמידים מעורבים יותר ואחראיים יותר, ואולי גם נלמד המון מהאופן שבו הם תופסים את בית הספר, ואת מידת הפער (אם קיים) בינו לבין המציאות המתנהלת מסביבו. עיצובים שונים של בתי ספר יכולים ללמד אותנו על האתגרים ועל התפישה המקומית – קהילתית של בית הספר בהשוואה לקהילות אחרות, ותוך כדי כך להעצים את היות בית הספר מרכז קהילתי. ובכלל, הלמידה היא בעצם יצירה מתוך תפיסת עתיד, ושוב – מתוך אחריות.

נשמע מופרך? כן, גם אני חשבתי כך. אולם קצת חיפוש באינטרנט העלה את אתר "המועצה הבינ"ל לתכנון מתקני חינוך" (WWW.CEFPI.COM) הפועלת במדינות רבות בארה"ב ואף בעולם ומורכבת ממנהלי בתי ספר לשעבר ומארכיטקטים שכל מטרתם היא לשפר את מתקני החינוך וסביבת הלמידה ברחבי ארה"ב. אך מה שחשוב יותר לענייננו הוא האירוע שהם מקיימים מידי שנה תחת הכותרת "תחרות עיצוב בית הספר של העתיד". ומי משתתף בתחרות? תלמידים בגילאי חטיבות ביניים שמציגים דגמים מדהימים של בתי ספר ויודעים להסביר בדיוק למה לדעתם בית הספר שהם מציעים הוא הכי איכותי וטוב שיש. הם מסבירים כיצד יהפכו את בית הספר לידידותי יותר לסביבה, נגיש יותר לבעלי מוגבלויות, מתוקשב יותר ונעים ללמידה.

אולם אין טוב כמראה עיניים:
הגירסה הארוכה – האירוע של שנת 2012:  http://www.cefpi.org/i4a/pages/index.cfm?pageid=3338
גירסה קצרה יותר – האירוע של שנת 2008: http://www.youtube.com/watch?v=WSKPgy2c4d0

בקיצור, בע"ה זה אפשרי ללא ספק, פשוט צריך לרצות וללכת עם זה. מן הסתם הדברים תלויים בעוד גורמים, אך אם הרעיון יתפוס, יהיה הרבה יותר קשה לעמוד מולו. עובדה: יש לא מעט תלמידים שמחכים להזדמנויות האלה. אין סיבה שאנחנו לא נצליח לעזור להם להרים עוד כמה דברים טובים כאלה. באחד מביקורי צוות חותם בבית הספר בו אני מלמד נשאלתי האם אני משקיע בשיתוף פעולה עם מורים אחרים, מהתוכנית או שאינם מהתוכנית. השאלה הייתה מצוינת כי האמת הפשוטה הייתה שלא מספיק. לא השקעתי בזה. הייתי עסוק בעיקר בנסיונות התייצבות. אולם אני חושב שמורים צעירים וטובים שרוצים להכניס שינויים למערכת לא חסר, צריך פשוט לאתר אותם (וזה לא קשה במיוחד כי אני מניח שרובנו המוחלט כאלה). פחד מפוליטיקה פנימית ומנסיונות "למסמס" רעיונות חדשים הוא טבעי, אך כדי להזיז משהו נצטרך להתגבר על הפחד הזה. אפשר גם אחרת. 

אני מזמין את המתעניינים והמעוניינים להצטרף לרעיון הזה, לדון בו, להשפיע עליו ולהרחיב אותו.

ועוד אחד לקינוח: בתי ספר יצירתיים במיוחד ברחבי העולם.



יום שני, 25 ביוני 2012

ולסיום סיומת...



כשהאורות כבו, לא ידעתי בדיוק למה לצפות.
על הבמה עמדו יפתח קליין ויוסי גרבר, שני שחקנים נהדרים. הסיפור: "ימי שלישי עם מורי", הצגה על פי ספרו של מיץ' אלבום. המחזה מגולל את המפגש המחודש בין מיץ' לבין מורו הנערץ, מורי שוורץ, כ-20 שנה לאחר שנפרדו בתקופת הקולג'. השניים חווים מחדש צחוק ובכי, ומשוחחים על כל הדברים החשובים בחיים – רגע לפני שמורי עומד להיפרד מן העולם.

ההצגה דיברה אליי, לעתים חלחלה אל עמקי נפשי, והציגה בפניי פלאשבקים של נער צעיר וסבו (ז"ל) מעורבבים בנעימות פסנתר והרבה חלומות, חששות ואנושיות. ההצגה הציגה מורה אחד שהיה משמעותי עבור תלמיד אחד עד יום מותו. האם לא די בכך עבור כל מורה?

ההצגה הסתיימה ואני חזרתי למירוץ הבלתי נגמר של הכשרת הקיץ של מורי חותם. סגירת קצוות, בירוקרטיה של סיום, ליטוש מערכי שיעור (שעוד ילוטשו רבות במהלך השנה). הזמן כמו טשטש את הזיכרון, עמעם את האורות והזניק אותי על הקרקע. השנה בפתח, ואני כל כך במתח, והיא תהיה קשה לבטח.

השנה התחילה. כיתה ט3. יום חמישי, שעה 4. שיעור אזרחות. פחד. 40 תלמידים, כיתה קטנה. ואני אחד. פתיחה שתכננתי מראש: שתיקה בת 2 דקות – כתיבה על הלוח "אני לא יודע" – מונולוג איטי ונוקב: כל תהליך למידה אמיתי, משמעותי ורציני מתחיל בשלוש מילים פשוטות: אני לא יודע. אחר כך משהו על נהלים, וילד אחד רדום, ואחד שמסתכל על החלון, ועוד אחר שמסתכל על זאת שיושבת לידו.

8 כיתות. 270 תלמידים. שתי חטיבות ביניים. המירוץ משוגע. תחילת השנה זכורה לי כמו מרתון – רק של חודשיים. ובכתות לא ליקקתי דבש. נראה היה לעתים כאילו התלמידים המבוהלים חיפשו בי תקווה, ואני – בעצמי מבוהל קמעה, ניסיתי לעשות את מה שעליו דיברו איתי כל הקיץ.

אז התקשרתי לפרגן לתלמידים משתפרים, וכתבתי הערות מפורטות במבחנים, ולא בדקתי מבחנים בעט אדום. אבל גם הגיעה העת בה צעקתי, בה יצאתי לעתים מיואש מהכתות, וידעתי שיעורים בהם השקעה של שעות ירדה לטמיון. בשיעור אחד יכולתי לחוות רוגע ואי שקט, כעס ונחת, ייאוש ותקווה, התרוממות ושפלות רוח.

אחרי שלושה חודשים זה קצת נרגע. המפגש השבועי עם חבריי לתוכנית, וכל מעגלי התמיכה שלהם זכיתי בבית הספר ומהסביבה עזרו לי לפקס את עצמי. הדיכוטומיות הצטמצמה, ולמדתי לראות את המציאות בראייה לטווח רחוק, ולבחון הצלחות בצורה פרטנית. וגם... למדתי לצחוק עם התלמידים. הם מצחיקים. באמת. והתלהבתי מרעיונות שלהם שאני מעולם לא ראיתי ועליהם לא חשבתי. ונהניתי לראות אותם מדברים על אהבה, על נתינה, מציגים כשרונות ברוכים ומברכים את הכיתה בכשרון שלהם. וראיתי תלמידים מתהפכים, וחוזרים ומתהפכים, והופכים לבני אדם. והיו גם כאלו שלא. וכאלו שכן. וכאלו שהיו איתי לרגע ואז נשטפו במסכת חייהם המייגעת ובכל שיעור הייתי עומל קשות כדי לראות איזה בדל של חיוך עולה על שפתיהם. וכאלו שלא הרפו לרגע גם כשהיה להם קשה. והיו טיולים שנתיים, ועזרה הדדית, ושירים עם גיטרה על תוך הלילה, ושיחות נפש. ראיתי נשמות, וראיתי נוער טוב. טוב מאוד.

והיו מורים טובים בדרך, שהקשיבו ועזרו, ניערו כשצריך והזכירו לעתים גם כשלא היה צורך. והיו ששפכו טרוניות, והיו שהתנהגו כטירוניות (וכטירונים), והיו עוגות בחדר מורים – שוקולד ועוגות גבינה. וגם ארטיק וסוכריות. תות גינה לא היה, אבל מנגל מפנק עם הרבה אבטיח היה גם היה. והיו וישנם אמא ואבא ואחותי ואילונה, היו שם כל הזמן. הנעימו, הפנימו, הטעימו. תודה. אוהב אתכם.

ובלי לשים לב, הגיע סוף השנה. הם כבר עסוקים במסיבות הסיום, בפעילויות שונות ושיעור מתקיים לא מתקיים, והנוכחות דלילה, והיו כאלו שעברו במסדרון ואמרו שלום וחופשה נעימה בחטף והמשיכו להם עם ענייניהם השונים ולבטיהם הפנימיים שאותם ספק אם היכרתי ואת אחריתם ספק אם אכיר. והיו כמה תלמידים שבשיעורים המסכמים הרגישו צורך לבטא באריכות ובספק תחושות ורגעים שמחים ומיוחדים שהיו להם בשיעורים שלנו במהלך השנה.

ושנייה לפני שעזבתי את בית הספר בדרכי אל החופשה בה אהרהר ואערער על שהיה ויהיה, חלפתי במסדרון על פני אחד, תלמיד אחד, יחיד ומיוחד, שהגיע באיחור חד. שאל אותי: אתה עוד תגיע לכיתה שלנו? אמרתי לו שלא. אז הוא פתח את התיק והוציא שקית עם ספר כרוך בעטיפה. הסתכלתי בו, והוא בי. חיבוק קצר והוא רץ לכיתה, ואני לדרכי.
וכשישבתי עם עצמי והוצאתי השקית, ישבתי וקראתי הברכה. ואז כשפתחתי לראות את הגנוז, היא נעמדה מולי כאילו בהזמנה, כריכה קשיחה עם אותיות קידוש לבנה: "ימי שלישי עם מורי – איש זקן, איש צעיר ומשמעות החיים".

וכך, שנה שלמה התנקזה לה לרגע אחד, יחיד ומיוחד – ואני יושב בשתיקה, בוהה בספר ומודה להוא שיושב מאחורי, מלפניי ומצדדיי.

וכי כלום לא די בכך עבור כל מורה?


יום שלישי, 5 ביוני 2012

הריק הערכי - המקור לאופטימיות



אהלן,

מורים צעירים מטבעם הם בעלי אמביציה גדולה, תחושת שליחות ורצון לשנות. מורים צעירים רבים בתחילת דרכם יאמרו כי מטרתם (ומטרתנו, כי גם אני בתחילת דרכי) היא להחזיר להוראה את המעמד הראוי לה בציבור. המורה, כך יגידו, היה בעבר בעל יוקרה, בעל כבוד לו זכה מכל האנשים מסביב. בעידן ההוא לא היו מורים – היו אנשי חינוך. זהו אותו עידן יפהפה, שבו המורה היה במרכז, וכך צריך להיות. האמנם?

כולנו יודעים היטב כי קיים מן משולש כזה הורים – מורים – תלמידים, שפיצוחו הוא במקרים רבים המפתח לקידום הילד ומיצוי הפוטנציאל שבו. תפקיד ההורים והמורים הוא לסייע לילד לגבש את עולמו הערכי. במצב עניינים תקין, הרי שביתו של הילד אמור להיות המקום הראשון לגיבוש ערכיו. המורה אמור להשלים את התמונה בתחומי הידע השונים ולתת להם פרשנות חינוכית עבור הילד. אם כן, במצב עניינים תקין – ההורה הוא הדמות החינוכית הדומיננטית, לא המורה. מכאן הוא שכל שאיפתם של המורים להחזיר את המורה למרכז היא שאיפה שלכאורה נראית הפוכה בעצם למטרה שאנו רוצים להשיג.

אם ננתח היטב את אותו מצב אידיאלי בו שלט המורה בכיפה, הרי שסוד הצלחתו של המורה טמון היה בהאצלת הסמכות שהעניק לו ההורה. ההורה הכיר בסמכותו של המורה, ובעצם הסמיך אותו להשלים עבור ילדו את תפיסת עולמו וגיבוש זהותו.

אולם מה המצב כיום? ההפך הגמור.

בבתים לא מעטים (למרות שלשמחתנו יש לא מעט בתים אחרים) הילדים הפכו אדונים לעצמם במובן הפחות טוב של המילה. הם הפכו אדונים, מבלי לקחת אחריות על עצמם. הם חיים במציאות שבה אין גבולות, ומציאות שאינה מציבה גבולות – גם אינה מציבה ערכים. כל ערך, יהא אשר יהא, מגדיר עבורך גבולות מסוימים. בהעדר גבולות, נעדרים הערכים. יש אינטרנט – אין גבולות, וההורים לא בבית, כך שאין מי שיתווה את הגבולות. ההורים, למרבה הצער, עסוקים בקריירה במקרה הטוב, או בהישרדות כלכלית במקרה הפחות טוב (כיאה לישראל שנת 2012 על יוקר מחייתה ופעריה החברתיים). אם מדובר במשפחה של עולים חדשים, הרי שדמות ההורים מתנפצת על סלעי המציאות הישראלית, בה כולנו עדים להיפוך התפקידים בחלק מהבתים. כדי שהילד בכלל יוכל להמשיך ללכת לבית הספר, לקבל ערכים, ההורה נאלץ לוותר על מקומו שלו בגיבוש ערכיו של הילד. זהו העוול הנורא (או אחת העוולות) בפערים החברתיים במדינה.

מכאן אנו מבינים כי בעידן המודרני, רווי האלימות, חסר הגבולות, חסר הסמכות ההורית, מקבל המורה את הסמכות שלא אמורה להיות שלו: הסמכות לעצב את ערכי היסוד של חלק לא מבוטל מהתלמידים. מקבל את הסמכות – אך באותו זמן היא גם נשללת ממנו. המורה פתאום הופך להיות הדמות המשמעותית בגיבוש עולמו של הילד. הורים רבים מטילים את האשמה לפתחם של המורים, אך בואו נודה על האמת: רבים מההורים עושים זאת מתוך אקט של תסכול ושל ייאוש, ולעתים – למרבה הפרדוקס – מתוך אמונה בכך שהמורה הפך לכתובת היחידה שלהם. הם עסוקים בקשיי הפרנסה, ובבית גדל ילד שאין לו דמות חינוכית מרכזית בחייו, שגדל ללא גבולות. יתרה מכך – הורים רבים חושבים שאת הגבולות יקנו, פשוטו כמשמעו, באמצעות מתנות כאלו או אחרות לילדיהם.

דווקא היום, בניגוד לאותה תקופה "אידיאלית" – דווקא היום ניצב המורה במרכז, ירצה או לא ירצה. דווקא היום הכל נמצא על כתפי המורים. מילה שלהם תעצב ותשנה תפיסת עולם ודימוי עצמי של תלמיד. עבור תלמידים רבים הכיתה היא בעלת הפוטנציאל להיות המקום הבטוח ביותר. לאו דווקא בטוח מבחינה פיזית, אלא מבחינת קביעת גבולות נפשיים. דמות המורה בימינו קריטית עבור התלמידים יותר מבכל תקופה אחרת. המורים, אם יבחרו לעשות כן, יכולים היום להוביל שינויים מרחיקי לכת. אם ישכילו לרתום בצורה חכמה את ההורים למהלך - יוכל הילד להשיג התקדמות אדירה בזמן יחסית קצר. 

אלא שהמצב לא כל כך פשוט. זאת משום שעד שכבר נמצא המורה בצומת הכרעה מרכזי עבור התלמידים, אמנם צומת שבמקום מסוים נכפה עליו, הרי שנוצרה תחושה כאילו החוק במדינה מתייחס למורה כאל איום על הילד. המציאות קובעת מצב אחד, ומצד השני – החוק מסרס את כוחו של המורה. ניתן אולי להצביע על מעין פרדוקס שדווקא עכשיו המורים חזקים יותר ולכן מגבילים את כוחם, אך ברור שלא כך המצב. נוצרה תחושה בקרב ציבור המורים כי משרד החינוך, במקום שיפעל לעגן את מרחב התמרון של המורים בחוק, מצר את המרחב הזה ולא מאפשר להם למלא את התפקיד המהותי שצו השעה מחייב. החוקים שמטרתם להגן על הילד מכל התערבות – פועלים, למרבה ההפתעה, בכיוון ההפוך. הם הופכים מחוקים להגנה על הילד, למעין חוקים ל"הפקרת" הילד. ממש כך.

כאשר משרד החינוך מתקין תקנות שנתפסות על ידינו כחונקות את המורים והמאיימות עליהם – הרי שבעצם יש כאן מישהו שנפגע יותר מאיתנו. זהו הילד. המורה, שהפך עם השנים למקור הסמכות היחיד מול הילד, האדם היחיד שיכול להזכיר לילד – עם כל הידע הטכנולוגי שלו – שהוא עדיין ילד שזקוק להכוונה ולמילה הטובה, המורה הזה נכבל בידיו וברגליו. זוהי מהות העוול האמיתי במעמד המורה בישראל כיום. אמנם ראוי כי החוק יגביל את כוחו של המורה, שכן המורה הוא בן אדם, אך אל לו לחוק להפוך את המורה לכלי שרת בידי ההורים והילדים. כעת המורה צריך להוביל, לא להיות מובל. ריצוי בלתי פוסק של ההורים (הגם שהולך ופוחת עקב עלייה הדרגתית במעמד המורה ובביקוש להוראה) יוצר בדיוק את המצב האבסורד הזה.

אז מה באמת אנחנו צריכים? כעת אנחנו צריכים מורים חזקים, מורים רציניים שבטוחים בצדקת דרכם והולכים לעברה. יטיב לעשות משרד החינוך אם יבין זאת ויבטא זאת באמצעות דבר אחד פשוט: יסייע למורים ביצירת אווירה (בליווי התקנת תקנות) המעגנת את סמכויות המורה מול ההורים ומול התלמידים ומתן גיבוי רב יותר למורים מול ההורים ומול הילדים. כל אלו הם בעצם אמצעים שיאפשרו למורה, שכף המאזניים הערכית נוטה לטובתו אל מול ההורה, להיות מי שהוא אמור להיות. השאיפה שלנו אינה לחזור לימי הגדולה של המורה, אלא לימי הגדולה של ההורה. ההורה, בגדולתו, ידע להאציל את סמכותו אל המורה ולכבדו.

מחשבה זו מובילה אותי לכיוונים אופטימיים מאוד. המורים בכלל, והצעירים בפרט, אם יינתנו להם הכלים המשפטיים המתאימים והרוח הגבית ממשרד החינוך, יכולים וצריכים לחולל שינוי אדיר בחברה בישראל. תפקידם של המורה הוא להחזיר את הגלגל לאחור – לחנך את הילדים לקחת אחריות על חייהם, ובעתיד, בין היתר, גם על משפחתם. כך, בעוד דור אחד, הם בעזרת ה' יגדלו להיות הורים משמעותיים עבור ילדיהם, הנעזרים במורים שתמיד יהיו שם לצדם. המורים מצדם, אמורים לשמוח לחזור אל המשבצת החינוכית הנורמלית והרצויה מבחינתם. 

השלכות הריק הערכי שיוצרת המציאות היומיומית, ההשלכות אותן אנו רואים לעתים בסביבתנו - הן שצריכות להיות המקור הגדול לאופטימיות עבורנו. הן ההופכות אותנו למחוללי שינוי אמיתיים.




יום שני, 7 במאי 2012

חוסר אחריות וצרות אחרות...


הילדים של היום הם משהו נורא, מה לא ככה? הם אלימים, מכים, נוהגים בפראות. רק לפני כמה ימים "בחורינו הטובים" רצחו בלי היסוס אזרחים תמימים שהעזו לומר להם משהו לא לרוחם. אין להם כבוד לכלום. פשוט משהו נורא.

זאת בטח טענה של חלק מדור ההורים היום. מבחינתם התקופה שלהם הייתה נהדרת, והבעיה כולה נעוצה בדור הנוכחי ובעיקר – במורים שלו.

אז יסלחו לי כל אותם הורים, וכל אוהבי העליהום המטופש הזה. אם אתם רוצים לדבר על בעייה מערכתית, בואו נקרא לילד בשמו.

לילד חסר המעצורים הזה קוראים תרבות חוסר האחריות. זוהי התרבות השולטת בחיים שלנו שמשתלטת כמעט על כל חלקה טובה. דוגמאות לא חסרות, במערכת ומחוצה לה. חוסר האחריות הזה משתקף בכל פינה ופינה. חוסר אחריות מבחינתי הוא אי לקיחת אחריות במקרה הטוב, ובמקרה הרע – השלכתה אל ועל משהו חיצוני, מישהו חיצוני. כחלק מהמערכת שסופגת אולי את מרבית התלונות על כך (למרות שבשנתיים האחרונות חל שיפור קל בתדמיתה ובביקוש למקצוע ההוראה) – אבהיר על מה אני מדבר. פרקטיקה היא דבר חשוב.

להלן דוגמה שאין להסיק ממנה על הכלל, אך גם לא את היותה עניין פעוט: הורים צעירים, ילד בן שנתיים וחצי. במדינת ישראל קשה להתפרנס, אז ההורים צריכים לעבוד קשה. למען הדיוק, גם כשמתפרנסים יפה, זה לרוב בעבודה שצריך לעבוד בה קשה ולתת שעות נוספות (ע"ע הייטק). בקיצור – התירוצים רבים, אך הקריירה לפני הכל. לעתים, ההגשמה העצמית אינה ערך עליון. היא ערך יחיד, שאינו בא לידי ביטוי בעשיית טוב לסובבים אותך אלא לעצמך קודם כל - ובלבד. ההורים מגיעים הביתה, וכמובן – כל מה שהם צריכים הוא קצת שקט. זה הכי חשוב (נכון, לא כולם). הילד יושב מול הטלוויזיה, מול סדרות רעשניות, מול המחשב למשך שעות – יושב ובוהה, משותק – פיזית ושכלית. כמה שנים מאוחר יותר יעלו הסיכויים שהילד הזה יפתח קשיי קשב וריכוז. זה כנראה יבוא לידי ביטוי בכיתה א', כשהוא לא יוכל לשבת לרגע בשקט ויפליא מכותיו וחוצפתו בסביבתו. אבל רגע, האחריות אינה על ההורים. הולכים לעשות אבחון. איזה מזל – זה לא אנחנו, ההורים, זה הילד "דפוק". יש לו קשיים אובייקטיביים. הילד צריך הקלות / התאמות / עזרה וכו'. אם הילד לא הצליח בבחינה, זה כמובן לא אנחנו – בית הספר הרי אשם, כי לילד מגיעות הקלות. באיזו זכות לא נותנים לו אותן?! הוא הרי מאובחן המסכן שלנו. 

בקיצור, אני תוהה לעצמי – האם באמת המחקר התפתח ורק עכשיו מתחילים לגלות את כל קשיי הקשב והריכוז אצל ילדים, או שפשוט התופעה הזו צצה בגלל העידן המודרני, המקום המרכזי של הטלוויזיה והמחשב בחיי הילדים והניוון שהם מביאים איתם?

האם המציאות שבה מחולקות התאמות לימודיות לכל כך הרבה תלמידים אינה רק טיפול בסימפטומים? האם זה לא עושה עוול לאלו שבאמת צריכים אותן? האם אנחנו לא מסירים אחריות מכתפי התלמידים ללמידה אמיתית? נכון שיש ועדות שונות שמטפלות בזה - אך איך מצמצמים את מימדי הבעיה מלכתחילה? 

חוסר האחריות ברמת ההורים מקרין עלינו במערכת, והמורים – כ"רופאי" החברה – צריכים למצוא כלים כדי ללהטט בגלל חוסר האחריות המעצבן הזה. באופן מדהים, אותה תופעה מאפיינת את הרפואה המערבית בת ימינו – רפואה שמעודדת את האדם לחוסר אחריות מוחלט בחייו.
למה הכוונה? הרופאים והמדענים, המרפאים את הגוף (בדומה אך בשונה מאנשי החינוך שאמונים על עיצוב הנפש לצד ההורים, או לפחות כך זה אמור להיות), משקיעים שעות על גבי שעות במציאת תרופות לאורח החיים הנהנתני של העולם המערבי. במציאות שבה הכל מותר, הרי שאלכוהול, סיגריות, סמים וכל שאר מרעין ובישין הם עניין שבשגרה. במקום שהאדם ייקח אחריות על גופו וישמור עליו, הוא מעדיף להטיל את האחריות על הרופא. או בקיצור: אני אעשה מה שבראש שלי – ואתם תשאו באחריות למצוא לי פתרונות. כמו עם ההורים: אנחנו נעשה עם הילד מה שנעשה – האחריות תיפול עליכם, המורים. אם יש לילד בעיה, היא בוודאי לא בגללנו. זה פשוט משהו שיש לו במוח, הוא לא יכול, הוא צריך הקלות, התאמות וכו'.

למה זה מעצבן אותי כל כך? נכון – יש תלמידים שזקוקים לזה, ואין ברירה אחרת. אולם אני מאמין שהמספר מצומצם בהרבה, או לכל הפחות – צריך לשאוף לצמצם אותו מלכתחילה על פני לתת את ההקלות בדיעבד. אני מכיר באופן אישי שני תלמידים שלי שלמרות ההתאמות המסיביות שלהם השקיעו והגיעו לתוצאות יפות מאוד. פשוט צריך לפתח את הרצון הזה אצלם. אולי זה לא תמיד עובד, אבל רבאכ - שווה לנסות. אם יצטרכו, ישתמשו בהתאמות שלהם. אנחנו כבר יודעים שפעמים רבות לקויי הלמידה הם גאונים בפוטנציה, פשוט צריך להוציא מהם את היכולת, או יותר טוב - לאפשר להם להוציא את זה מעצמם בעצמם.  

לדעתי יש לאפשר לתלמידים לנסות להיבחן ללא הצורך בהן, קודם כל, ולא לדחוף להם לראש שבלי זה הם לעולם לא יצליחו להתקדם. חשוב לפתח אצלם את האחריות לעתיד שלהם, ללמידה שלהם. תעשיית האבחונים מגלגלת המון כסף, וניחוש שלי - יותר מידי. מקומה חשוב, אך האם הוא מאוזן? אני חושב שבמקום בו התלמיד רוצה ומוכן להשקיע, אתן לו להיבחן כמו כולם. אם יצטרך את ההתאמות, ישתמש בהן.

לכן, תרבות חלוקת ההתאמות בצורתה הלא מאוזנת מעידה על חוסר אחריות ברמות שונות: ברמת ההורים שמוציאים מעצמם את האחריות לעתיד הילד, ברמת המורים שנדבקים לרשימת ההתאמות ולעתים אינם נותנים מקום להשקעה ולרצון, וברמת התלמיד – שתולה את ההצלחה שלו בסביבתו ובהתאמות - שספק אם תינתנה לו בכל מקום לאחר מכן.

חוסר האחריות הזה הוא חלק מתרבות חוסר אחריות כללית, מאמירות ש"יורדות" על הנוער של היום כשבעצם הבתים שממנו הוא בא לא לקחו אחריות על עתידו. בני אדם בעולם המערבי לא לוקחים אחריות על גופם ולדידם היא רובצת לפתחו של הרופא הצעיר, הסטאז'ר המיוסר שאינו יכול לעמוד בכמויות חוסר האחריות הזה. חוסר האחריות הזה גם מאופיין במקומות נוספים – כגון אנשים התולים את הקשר החברי ביניהם על הקרבה הגאוגרפית והרגש בלבד – הרגש שמבחינתם הוא משהו כימי, לא אנושי, שאינו פרי בחירה – וכך, גם אינו דורש אחריות. כשקצת נעלם הרגש, נעלם הקשר. תופעה זו גם רווחת בכל הקשור להגדרתנו במדינה שלנו: אני יהודי כי אני בן לאם יהודיה, וגם זו הגדרה שמסירה מעליי אחריות. אין לי שום אחריות לדעת משהו על הדת שייחדה אותי במשך שנים ושום אחריות לקיום דיאלוג איתה (גם אם אני חילוני). באופן אבסורד, נראה כי ברבות השנים התפתחה מעין פרשנות הפוכה למדע בקרב מגזרים שונים בחברה: המדע – שאמור היה לסייע לאדם לקחת אחריות על גורלו באמצעות החקר והסקרנות, סייע לאדם (במקומות מסוימים) לעשות בדיוק את ההפך – לתלות את האחריות בגורמים אחרים: במאבחן, בפוליטיקאי, ברב, במורה, בילד, בשוטר, ברופא – רק לא בו עצמו. לכל טעות שלי יש הסבר רציונלי, והוא כמובן לא טמון בי.
ושוב להתאמות, אם כבר מורה לאזרחות אנוכי, הרי שזה מזכיר לי את ההיפוך של מדינת הרווחה - אם השאיפה שלנו היא לנתק אנשים מהתלות במנגנון הרווחה, כאן השאיפה היא להכניס אותם אליו כדי להסיר אחריות מההורים ולהעבירה אל המורים. אלו אותם ההורים שמשקיעים את הכסף שלהם במכוניות פאר, בתסרוקות מפוארות, בארוחות שחיתות - והילדים שלהם נשארים בבית ואינם הולכים לחוגים או לכל מקום שיפתח אותם באמת. כשהם נכנסים למינוס רציני הם כמובן - איך לא - לוקחים הלוואה מהבנק, כדי שיוכלו להמשיך את חוסר האחריות הזה. כשזה לא הולך - הם מצפים שהממשלה תעזור להם ולהמשיך לחיות חיים חסרי אחריות. אז נכון שזה לא תמיד ככה, ושבמדינת ישראל יש עבדות בשכר, אבל זהו צדו השני של המטבע - הורים, בני אדם, שמשליכים מעצמם את האחריות.

ואם אחזור למקום הפרטי שלי, אגיד את ההפך: דווקא הדבר הקל יותר הוא לתת אוטומטית את ההתאמות לתלמידים בלי לברר. העבודה הקשה באמת היא לבדוק מתי צריך אותן באמת, ומתי אפשר וחשוב לוותר עליהן ולהתאמץ ביחד כדי להוציא מהתלמידים את המיטב, ותוך כדי גם אמונה בעצמם.


אבל... אולי... כל הפוסט הזה בעצם הוא הסרת אחריות מעצמי?  

שנה ראשונה, סוף שנה ראשונה, מורה צעיר, חסר ניסיון, עייף, אין כוח, הם מציקים, אני לעתים מתייאש וכמות ההתאמות רק הולכת וגדלה.

וחוץ מזה, מה אני מבקר פה את כל החברה מכל כיוון כאילו אני לא חלק ממנה? האם אני לא הייתי שמח לקבל התאמות במתמטיקה (לאור כל קשיי ההתארגנות שלי)? האם אני שומר על קשר עם כל החברים מכל התקופות? האם אני שומר על בריאותי? כמו כל אדם אני אוהב לשבת ולהתלונן, בעיקר אם יש קהל לכך - ואתם כרגע קהל הקוראים / מאזינים.

בקיצור – זה המצב שאיתו אני צריך להתמודד כרגע בסביבתי, על 300 תלמידיי, מתוך ראייה חברתית כוללת. אמי מורתי שתיבדל לחיים ארוכים אמרה לי תמיד: אם אתה רוצה לעזור, תעזור באמת. נכון, זה לא תמיד מצליח: אני מתעצבן, אומר לעצמי כל מיני דברים על התלמידים וההורים שלהם, מוותר ומתייאש לעתים, כועס על עצמי שזה קורה לי - בקיצור, אני משתדל. התלמידים זקוקים לדברים אלו, וזה האתגר (או אחד מהם) שעומד מולי. האחריות הקטנה – גדולה שלי היא לפתח אחריות, ולא רק לבקר את החברה ולהטיל את האחריות עליה. האחריות לתיקון שלה חל עליי. זה קשה, זה מעייף, זה מתיש, זה מצריך נשיכת שפתיים גם כשאתה יודע שיש כאן תופעה בעייתית רחבה בהרבה... זה מחייב אותי למצוא פתרונות ארוכי טווח, להיות מחויב להם ולהבין שהם לא יקרו ביום אחד, וכנראה גם לא בשנה אחת (אופטימיות, אמונה, אוויר, טבע, שחייה, מוזיקה, בירה קרה, משפחה, חברים, צחוק והרבה אהבה – אלו מצרכים נהדרים שיכולים לסייע בדרך). הפתרונות הללו הם הדרך, הם ההתמודדות, וההתמודדות מחייבת מעשיות ותכלסיות. 

בקיצור, פרקטיקה היא דבר חשוב.

פרקטיקה היא אחריות.