הקטנת הכיתות באמצעות... הגדלת הכיתות?!

זוכרים את מחאת הסרדינים 2015? הפגנות של הורים, כותרות בעיתונים, שביתה של תלמידים, ובעיקר - הרבה עצבים.

הנושא של כמות התלמידים בכיתה מעטר את כותרות החדשות אחת לכמה זמן. בפעם האחרונה הדף שר החינוך הטרי, ח"כ נפתלי בנט, את טענות ההורים הזועמים: אתם לא מבינים - הקטנת הכיתות משמעותה הוצאה עצומה מתוך תקציב החינוך. חוץ מזה, מחקרים מראים שאין באמת שינוי משמעותי בהישגים אם כמות התלמידים בכיתה נעה בין 25 ל-40. אז מה זה באמת משנה?

במסגרת לימודיי ישבתי לקרוא מסמך כלכלי של מכון טאוב משנת 2008 על השלכותיה הכלכליות של הקטנת מספר התלמידים בכיתה. ישבתי... כלומר...קמתי למקרר, ראיתי יורו, בדקתי פייסבוק, קראתי ספר, ניגנתי ואיכשהו גם קראתי את המסמך. אז מה, הקטנת מספר הכיתות תעלה למערכת החינוך ולמשלם המסים בין 5 וחצי מיליארד שקלים ל-כמעט 10 מיליארד שקלים. בנוסף, ייקח זמן עד שיישמו את זה, יבנו כיתות, יכשירו עוד מלא מורים - וגם אז לא בטוח שזה יצליח.

בקיצור, צודק כבוד השר. לגמרי צודק.


אלא אם, כמובן, הוא לא צודק.

למה לא?

פשוט כי כל המודלים הכלכליים וכל החשיבה במערכת החינוך שכל כך טבועה בנו ומעצבת את התנהגותנו מתבססת על הנחת יסוד פשוטה:

מורה 1 מלמד/ת כיתה 1

ככה היינו, ככה נשארנו - תלמידים במאה ה-19

לכן, כשזו הנחת היסוד, צודק כבוד השר: הקטנה של כמות התלמידים = פתיחת עוד כיתות = בניית עוד מבנים = הכשרת עוד מורים = עוד משכורות = ימבה כסף.

ואז חזרתי לחודש דצמבר 2012, הוועידה ליזמות בחינוך הראשונה בבת ים. עבדכם הנאמן יושב בקהל מחכה להכרזה על היוזמות הזוכות בוועידה, אחרי שנרשם אליה זריז עם איזה ספק רעיון שאז נקרא "מורים מארחים מורים" ושינה את שמו לאחר חודש וחצי ל"לראות עולם".
על הבמה עולה איש רחב מגבעת, חסיד חב"ד מניו יורק, מנהל בית ספר ציבורי בברוקלין. שמעון וורנקר שמו. האיש נראה צנוע, חותך את האוויר בסכין. כשהוא קיבל את בית הספר הראשון שלו איש לא האמין שישרוד. פשע, אלימות, סמים, ביקורי משטרה תכופים. הוא העלים את הכל והפך את בתי הספר שלו לאיים של למידה איכותית אמיתית בתוך החצר האחורית של ניו יורק.

שמעון וורנקר נואם בועידת היזמות בחינוך בבת ים, 2012

לוועידה הוא הגיע לספר על המודל הניהולי שבנה. את הבעיות החינוכיות אצלו בכיתה הוא פתר - שימו לב - באמצעות הכפלת גודל הכיתות. כן, כיתות של 60 תלמידים.
אולם במקביל הוא הכפיל את כמות המורים - 4 מורים בכל כיתה, מתוכם מורה מאסטר אחד/אחת וסייעת לחינוך מיוחד. המורים מלמדים ביחד, עושים מודלינג של שיתוף פעולה ופתרון בעיות, והיחס בין מורה לתלמידים הוא 1 ל-15, לא אחד ל-30.
המבנה החדש חסך לוורנקר המון עלויות, אפשר לו לתגמל מורות ומורים מצטיינות ומצטיינים בהתאם ולהפנות משאבים רבים לפיתוח בית הספר.
האקלים הבית ספרי השתפר, האלימות פחתה פלאים ובית הספר יצא מרשימת בתי הספר המסוכנים בניו יורק.

אז נכון שלא בטוח שזה יעבוד אחד לאחד, התרבות במדינה משפיעה, כוחם של ועדי ההורים, כיתות הדורשות יחס פרטני ושקט - אבל החשיבה שעומדת מאחורי המודל של וורנקר היא פשוט מדהימה. הוא העז לערער על ההנחה היסודית ביותר של החינוך בעידן התעשייתי, הנחה שעדיין מרבית בתי הספר בארץ פועלים על פיה.

חוץ מזה, זה מוכיח שבמקום ללכת ולנהל ויכוחים מתלהמים שפוגעים קשות באמון בין ההורים, המורים, ומשרד החינוך - שווה אולי להשקיע עוד קצת מאמץ בחשיבה מחוץ לקופסא ולהתרחק מקלישאות כאלו ואחרות. הפתרונות יכולים להגיע ממקומות בלתי צפויים, בצורות בלתי צפויות - כל עוד לא שוכחים לבדוק את הנחות היסוד שעל פיהן אנו פועלים. יש כיום דברים מבורכים בכיוון הזה (שיטת חינוך אישי הכוללת שני מחנכים בכיתה) ולטעמי הוראה משותפת טומנת בתוכה פתרונות רבים לבעיות נוספות במערכת.

אני לא יודע אם השם הזה שמעון וורנקר מוכר כל כך בקרב מנהלים בארץ, ומן הסתם אולי הספיק להישכח מהתודעה - אבל שווה להעלות אותו שוב ושוב.

לראיון עם שמעון וורנקר - לחצו כאן

מנהל, מתי בפעם האחרונה היית תלמיד?

חדר המנהל/ת, בית ספר סטנדרטי במרכז / צפון / דרום הארץ.

יום סטנדרטי. 

טיפול בבעיות משמעת, שיחת הנהלה, ביקור חיצוני של סטודנטים, ראיונות עבודה לשנה הבאה.

הודעת ווטסאפ מהיועצת שלפיה ליאת מכיתה י' מגלה סממנים אובדניים, תזכורת במייל להגיע לטקס מצטיינים הערב בנוכחות ההורים;

פגישה על התקציב לשנתיים הבאות עם המפקחת; סיור בבית הספר, נזיפה בכמה תלמידים שמסתובבים בחוץ, טלפון מהאשה / הבעל - לא לשכוח שהיום בערב יש חתונה של חברים טובים, וחופה בשבע וחצי. אין מצב - לפני שמונה וחצי אף אחד לא מתחיל. 

תוכניות, רעיונות גדולים, כוחות מוגבלים. כסף, חסר לי כסף. תמיד חסר כסף.

עייפות פנימית, נמרצות חיצונית. שנ"צ לא יזיק אבל תזכירו לי שוב...מה זה בדיוק? 

ויש... יש גם את ר', המורה החדש לביולוגיה. צריך לצפות בשיעור שלו. זה חשוב. 

המון נושאים שבהם צריך לטפל, לקדם ולטפח - ועדיין הנושא החשוב ביותר בבית הספר הוא אחד: הלמידה. 

יש כאלו ששמים את הילד במרכז, יש כאלו שאת בית הספר ותקנוניו. לטעמי, הלמידה היא העיקר והיא יכולה להתבצע באופנים שונים. זה המנדט שלו. אם יש הכלה ואין למידה - מה טעמו של בית ספר? 

לכן, כל מיני גישות מחקריות קוראות למנהלים להתמקד פחות בכל מיני עניינים בירוקרטיים ולהתמקד בפיתוח הצד הפדגוגי בבית הספר, העניין שלשמו הוקם בית הספר מלכתחילה. אבל, צפייה בשיעור היא לא תמיד חוויה נעימה. המורה המציג נכנס ללחץ, הוא יוצר שיעור מיוחד ומושקע, התלמידים שקטים יותר. לאחר השיעור יש משוב. המנהל נמצא בתפקיד ולכן נתפס כסוג של מפקח פדגוגי. עצם העיסוק בפדגוגיה מרגיש לחלק מהמורים כמו חדירה לפרטיות, ולמה מה קרה שהוא ייכנס אליי לכיתה? 

הבעיה עם מצב כזה היא שכל פעם שמורה אחר נמצא בשיעור של מורה בבית הספר, ובוודאי המנהל, תמיד הופכת לסיטואציה מלחיצה. לכן השאלה שמציקה לי היא: אם מטרת בית הספר היא לייצר תלמידים סקרנים, לומדים, מכבדים - והמנהל הוא האיש שאמור להוביל את כל האופרציה הזו - למה לא יוכל המנהל - כן כן, המנהל עצמו - להיכנס לכיתה ולשבת כאחד התלמידים? 

בשיעור אזרחות מדברים התלמידים על דילמות של מדינה יהודית ודמוקרטית. 

בשיעורי תנ"ך מספרת המורה על דילמות מוסריות ושאלות גדולות העולות מן הטקסט. 

בשיעור ביולוגיה המורה מדגים ניסוי שפרץ דרך בתחום חקר התא. 

למה שלא ייכנסו המנהלים מידי לכיתה - לא כדי לפקח, לא כדי למשב, לא כדי לרשום הערות - אלא פשוט כדי ללמוד? לקיים דיון עם התלמידים? לתת כבוד לתפיסות שלהם? לתת להם מודלינג של כבוד למורה ולחוויית הלמידה? 

ולא רק מנהלים - מדוע שמורים לא ייכנסו לשיעורים כדי ללמוד? זו לא פחיתות כבוד, אלא מתן כבוד אמיתי ללמידה והוכחה שאפשר ללמוד בכל גיל, ושהנושאים שהם לומדים אכן מעניינים - בכל גיל. הרי, אם לדעת המנהל והצוות החינוכי זה שטויות ולא ממש מעניין, או לא ראוי שיעסקו בכך, הרי שהם מזדהים ברמה העמוקה ביותר עם התלמידים. אם אנשי הלמידה שבחרו בהוראה לא מוצאים את הנושאים שנלמדים בכיתה מעניינים - מדוע שהתלמידים שאינם נמצאים בבית הספר מבחירה יתעניינו בכך? 

מנהלים ומורים הנכנסים (מידי פעם, לא תמיד) לשיעורים של עמיתיהם לצורך למידה ולא על מנת למתוח ביקורת - 

תכל'ס, זו הבעת אמון עמוקה ביותר בתכליתו של בית הספר. חוויה כזו יכולה לקדם תלמידים רבים ובכלל למידה טובה יותר בבית הספר. לא עוד טפסים, לא עוד עבודות, לא עוד גנט משימות. מודלינג של למידה אמיתית, מודלינג של חברותא.  

עניין של זמן

תמונה ראשונה:
יום שישי, 11:00, נינוחות של לקראת שבת בבית הספר. המורים והתלמידים רגועים יותר (בדרך כלל). כמידי יום שישי, בוגרי בית הספר מגיעים לבקר, לומר תודה ולשתף בטבילת האש שלהם בצבא. אני יושב לשיחה אישית עם בוגרת בית הספר שבשנה שעברה הנחיתי בפרוייקט העשרה ייחודי בבית הספר. היא שובצה לתפקיד שנחשב יוקרתי ברנז'אי, כזה שמושך אליו צעירים מכל בתי הספר הנחשבים ביותר בארץ.
היא באה לשתף. השיחה כואבת. בחודשיים הראשונים רק הקשבתי להם, כך אמרה. הם מדברים ב"אסקפיזם", "פטריארכליות" ו"תודעה יוצרת מציאות" ומתייחסים אליי כמו טעונת הטיפוח התורנית. הרגשתי שלימדו אותי לתעודת בגרות איכותית, אבל יש פעמים שאני מרגישה שאני לא בעניינים שם. אני חושב לעצמי שהיא עוד צריכה ללמוד שאם אתה יודע לצטט מילים כמו אסקפיזם ופטריארכליות זה נחמד, אבל אינטליגנציה רגשית, יכולת למידה וחוש צדק כמו שלה אין הרבה. אני כבר יודע שהיא עוד תשים כולם בכיס הקטן. היא איכותית באמת.

תמונה שנייה:
פאנל של כנס המכון הישראלי לחדשנות אותו הנחיתי בשבוע שעבר.
הפאנל כולו הוקדש לדיון על ניהול זמן.
שני נערים הציגו כל אחד אפליקציה אחרת לניהול זמן שהוא פיתח. מחיאות כפיים, בצדק. דור של מופלאים גדל לנו מול העיניים.
היה לי חשוב לומר שעם כל הכבוד, ויש המון, צריך להבין שניהול זמן מבוסס על העובדה שיש דברים שחשובים לנו ושאנו צריכים לנהל אותם ולהקדיש להם זמן. לכן ניתן לדעתי לחלק את בני הנוער במערכת החינוך לשלוש קבוצות עיקריות:
האחת, אלו שיודעים מה חשוב להם, והחשוב הזה הולם את יעדי מערכת החינוך. אלו הילדים "הטובים", ילדי התלם. הם מתרגשים מציונים נמוכים, רוצים להשיג תעודת בגרות איכותית ונוחים מאוד לניהול.
השנייה, אלו שיודעים מה חשוב להם, אבל החשוב שלהם והחשוב של בית הספר - שונים. הם חולמים על תנועת נוער, כדורסל ואמנות בזמן שהמורה מלמד על שלטונו של הורדוס. הם לעתים קשים, לא מתיישרים או עושים את המינימום הנדרש עבור תעודת הבגרות. הם עלולים להיתפס כ"עצלנים", "שואפים לבינוניות" וכו'. לעתים, אם יש להם יכולת, הם מוצאים מסגרת חינוכית אחרת.
השלישית - זוהי קבוצת התלמידים שאינה יודעת מה חשוב עבורם. זאת הקבוצה הקשה ביותר לפיצוח. אלו, מה שאנו מכנים במערכת נוער בסיכון, או נוער בסיכוי (או כל שם מכובס אחר). הם לעתים לא ממש מבינים למה הם חשובים, ובמה הם טובים - לכן אינם מבינים מה חשוב להם. הם יודעים שכסף חשוב כי גדלו בבית שלא היה הרבה ממנו, ולכן כל השאר לא חשוב. הם יחפשו עבודה ויוותרו על בית הספר. מה למורה לאזרחות כמוני שמנחה פאנל חדשנות במרכז תל אביב ולהם?

תמונה שלישית:
אני מתחיל שיעור היסטוריה בכיתה שלי ומשתף את הכיתה בדילמות: יש לנו מספר מצומצם ביותר של שעות עבור הערכה חלופית, "למידה משמעותית" כפי שאומרים. כן, אותה משבצת זמן שנועדה לאפשר למידה אחרת, למידה פורצת גבולות, למידה מעמיקת יסודות, למידה שתהפוך את התלמידים לחושבים ובעלי הון אינטלקטואלי וכל זה...
אני רואה את עמיתיי למקצוע ואותי מנסים להבין איך משלבים למידה מעמיקה במספר שעות כזה. בעיני אנשים מן הצד אנו ניחשב מיושנים, כאלה שלא יודעים לחדש, לעדכן. יאללה תכניסו אפליקציה אחת או שתיים, תעשו עבודה בקבוצות. פרוייקט אחד, שיר היפ-הופ על עקדת יצחק - והנה למידה משמעותית.


אבל בחיים כל אחד מאיתנו יודע שהלמידה המשמעותית ביותר דורשת זמן. נער בן 18 שמתכנת אפליקציה הופך את התכנות ללמידה משמעותית, קודם כל, בזמן שהוא משקיע בכך. סביר להניח שהוא משקיע בכך הרבה יותר מבכל דבר אחר. הוא יכול לשבת שעות ולתכנת. הזמן עף כי הוא נהנה מזה. זו למידה משמעותית עבורו.
אמנית שרוצה באמנות את הלמידה המשמעותית שלה משקיעה בכך שעות על גבי שעות. תלמידה שחולמת להיות עיתונאית כנראה צורכת חדשות כמה שעות בשבוע ומקדישה לכך המון מחשבה, דנה על כך בלהט עם משפחה וחברים, עם מורים ושותפים ללמידה. בכלל, בספר "מצוינים" של מלקולם גלדוול הוא מדבר על חוק 10,000 השעות: אדם נהיה מומחה בדבר מה לאחר שהקדיש 10,000 שעות לעיסוק בתחום. אדם נהיה מוגדר כאושייה משמעותית על פי הזמן שהוא בוחר להקדיש לדבר מה.

משעשעת אותי העובדה שלמידה משמעותית רצתה להקנות ידע רחב יותר, חוויה גדולה יותר, יכולת לנתח מקורות ולנהל דיון מעמיק ופילוסופי, כזה שמלא יותר בסימני שאלה מאשר בסימני קריאה, בלי ליצור את הזמן שמאפשר את זה. אם כבר - אז כבר, אני לגמרי בעד: בואו נלך על למידה איכותית (נמאס כבר מהמילה משמעותית, מזכיר משמעתית) - בואו נקרא ביחד טקסטים רציניים ונתפלסף, נעשה פרוייקט איכותי בבית הספר, נעודד קריאה ונלמד מילים כמו "אסקפיזם", "פטריארכליות" ו"ציווי קטגורי". אני הכי בעד. נפרוס את הלמידה הזו על 10 שעות בשבוע, כל שבוע. ניתן לזה מקום של כבוד ביום הלמידה של התלמידים. ככה, כפי שצריך.

אבל כולנו יודעים שבישראל כמו בישראל, אין דבר כזה שאין דבר כזה: ירחיבו את תוכנית הלימודים, יעמיסו אותה לעייפה במושגים, וישאירו את כמות השעות באותה צורה; יצמצמו את כמות הדיונים, יעלו את רמת המבחנים - וישאירו את כמות הזמן כפי שהייתה; יבקשו למידה יצירתית, חווייתית, חקרנית ומעמיקה - ויצמצמו את הזמן הדרוש לכך.

אז נכון, וחשוב להדגיש: למידה משמעותית היא למידה אחרת לא רק בגלל ניהול הזמן, אלא גם - ואולי בעיקר - מבחינת הפרקטיקה. היא שמה דגש רב יותר על התלמיד מאשר על המורה, על המעורבות שלו בלמידה מאשר על פאסיביות; הכי חשוב: היא צריכה להיות משמעותית עבור התלמיד. כרגע אין אף אחד שמוכן / רוצה להפנים את המחיר המערכתי הנדרש לטובת השינויים הדרושים. בכל שינוי מהותי ומרכזי, ניהול הזמן הוא מהותי ושורשי. עבור למידה אחרת ומעמיקה, דרוש ניהול זמן אחר. כמו תמיד, זה יבוא על חשבון דברים אחרים. השאלה היא כמובן: מה חשוב לנו, כמערכת? על מה אנחנו מוכנים לוותר, ולטובת מה? 

בקיצור, אנחנו נישאר עם ה"גם וגם", ואת אותו הזמן ננצל לכמות כפולה של משימות מתוך הנחה שהטכנולוגיה תפתור לנו את השאר. שלח אותם הביתה - הם כבר יסתדרו. זה אולי עוזר אצל התלמידים שיודעים מה חשוב עבורם, אבל מול אלו שלא - זה עובד פחות טוב. במקרי קיצון זה גובל בחוסר אחריות מצד המורה.

כך אנו נשארים עם למידה שטחית ששמה דגש על כמות ולא בהכרח על איכות, כי בשביל איכות צריך להקדיש זמן, ובשביל להקדיש זמן צריך לצמצם זמן שמוקדש לדברים אחרים. כן. למידה איכותית היא עניין של זמן. 

אז לכל הרוחות: איך מייצרים זמן עבור למידה איכותית - כזו שתהיה רלוונטית עבור התלמידים, שתאתגר ותגרום להם לחשוב, שתקנה להם יסודות חזקים יותר של ידע ומיומנויות; למידה כזו שתאפשר להם להרגיש שווים בין שווים - למידה שתשנה במקצת את אופי השיחות שלי בימי שישי עם הבוגרים שבאים לבקר.

הזכות חינוך לחיים, לא למוות: אזרחות בשעת משבר.

סיפור ששמעתי בהרצאה מעניינת לפני חודשיים:

יושב לו נשיא חברת "נייק" העולמית במשרדיו המפוארים בניו יורק / לוס אנג'לס (מקום רנדומלי עם גורדי שחקים בארה"ב). כרגע קיבל את דו"ח המכירות השנתי של החברה והוא מבסוט אש - מכרנו כמו שמעולם לא מכרנו בעבר, אבל... עדיין לא הגעתי לכל מקום בעולם, עדיין יש מקומות שלא הצלחתי לפצח, עדיין יש שווקים שבהם לא נגעתי.

מזמין הנשיא את סוכן המכירות הטוב ביותר שלו ושולח אותו ליערות הגשם ליד האמזונס: "צא ולמד את דרכיהם של השבטים האבודים שחיים שם, אלו שלא ראו "אדם לבן" מימיהם, אלו שלא טעמו טעמה של קידמה".
יוצא הסוכן לדרכו, נוחת בריו דה ז'נרו, משאיר את סמארטפונו שם (כי אין קליטה ביערות) וחי שבועיים עם השבטים.
לאחר שבועיים הוא שב לעיר, מתקשר לבוס ואומר: "ראיתי, למדתי, חקרתי. הם מעולם לא ראו נעליים - אין סיכוי למכור להם". שב הסוכן לארה"ב, אך הבוס המאוכזב חש אי נחת.
לאחר כמה ימים הוא מתקשר לסוכן המכירות השני הטוב ביותר, ושולח אותו לאותה המשימה.
מגיע הסוכן לשבטים לצד האמזונס ולאחר שבועיים שב גם הוא לריו ומתקשר לבוס: "ראיתי, למדתי, חקרתי. הם מעולם לא ראו נעליים - אפשר לעשות כאן ימבה כסף!"

סוגר הבוס את הטלפון בחיוך. שוק נוסף נפתח, שוק נוסף נכבש.

השבוע אני אמור להתחיל ללמד את עיקרון זכויות האדם והאזרח בכיתת אזרחות לבגרות, והמצב הנוכחי גורם לי קצת לחשוב שכל האופן שבו אנחנו מלמדים את הנושא או תופסים אותו זו בכלל איזו אג'נדה קפיטליסטית נטו.

למה?

כל מורה לאזרחות יודע שהבסיס לנושא זכויות האדם והאזרח הן שש הזכויות הטבעיות, אלה שהן חלק בלתי נפרד ממהותו של האדם על פי התפיסה המערבית. הזכויות הללו כוללות 5 זכויות שקשורות לעצם מהותו של האדם - חיים וביטחון, חירות, שוויון, כבוד, הליך הוגן וזכות נוספת שטעונה בירור, הזכות לקניין - כלומר הזכות להחזיק רכוש ששייך לאדם.

הכל טוב ויפה אך נשאלת השאלה למה דווקא הזכות לקניין נחשבת לזכות יסוד, ולא זכויות אחרות  (למשל הזכות לחינוך, שנחשבת לזכות רשות, זכות מוענקת)? לדעתי, תפיסה שכזו ביסודה רואה בתכלית קיומו של האדם ישות כלכלית עצמאית. 5 הזכויות האחרות מבטיחות מירוץ שווה אחר הזכות השישית - הזכות לאושר ובעיקר לעושר. כל המדינה עצמה קמה כדי לשרת זכויות אלו, כדי לשרת את המירוץ הזה, את זכותו של כל אדם לצמיחה כלכלית.

מבחינת הקפיטליזם זה פשוט נהדר. "צמיחה" היא שם המשחק. זה נשמע מצוין גם לגבי כסף, גם לגבי בני אדם.
חנכו את הילדים לכך, ויותר שווקים ייפתחו בפנינו. אתם סוציאל-דמוקרטיים? אחלה בחלה, נסו להגביל אותנו (הענקים הגדולים) ולאפשר מסלולי צמיחה למעוטי יכולת. צירפתם עוד שחקנים למשחק, פתחתם בפנינו שווקים חדשים, ייצרתם עוד עובדים עבורנו. המדינות וארגונים חברתיים הם אחלה סוכני מכירות. הם מביאים את הצמיחה למקומות נידחים ומרחיבים את התחרות. מבחינה זו הפצת המידע באינטרנט משרתת את התאגידים הגדולים היטב. הם ירשמו את עצמם באיזה מקלט מס אקראי (איי קיימן או לונדון סיטי) והכל סבבה. המאבק בקפיטליזם בשם זכויות האדם והזכות למירוץ כלכלי עבור כולם משרתת אותו בצורה כזו או אחרת.  קרל מרקס אולי לא הגה הוגה פוליטי טוב, אבל בתור חוקר הוא היה מבריק.

אז איפה הבעיה?

הצגת תכלית האדם כיכולתו לממש עצמו מבחינה כלכלית גוררת ניתוח השוואתי של העולם על פי העיקרון הכלכלי בלבד, וזו תפיסה דמוקרטית מערבית מוכרת. יש כאלו שיש להם - והם החזקים, יש כאלו שאין להם - והם המסכנים. החזקים הם העושקים, החלשים - הנעשקים. לאלו יש את הכלים שלהם, ולאלו את שלהם. האמת שזה נכון במקרים רבים. החלשים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון הכלכלית עלולים לגזור על ילדיהם עוני על לא עוול בכפם, וזה לא צודק. בזה צריך להילחם.

אולם בחינת הצדק בעולם אך ורק על פי הפרמטר הכלכלי, כיאה לדמוקרטיה המודרנית, עלול ליצור תמונה מעוותת של המציאות והתעלמות ממימד שונה ואחר - המימד התרבותי-חינוכי. מאוד נוח להתעלם מהפרמטר התרבותי  כי כל עיסוק בו עלול להיתפס כגזעני במהותו (ולמרבה הצער יש כאלו שמנצלים אותו לטובת טיעונים גזעניים). מה, אתה אומר שקבוצה מסוימת מאותגרת תרבותית-חינוכית? לא לא לא, זה גזעני. מה, יש חינוך טוב וחינוך רע? לא לא לא, זה גזעני.

הכי קל להתעלם מדת, גזע ומין ולהסתכל על צבע הכסף - שם אין לנו בעיות ושם אפשר להתווכח כמה שרוצים.

אחת הסיבות המרכזיות למצב הבטחוני הקיים בירושלים, כך אומרים גורמים שונים באירופה, ישראל והרשות הפלסטינית, היא המצב במזרח ירושלים וההזנחה הרצופה מצד ממשלת ישראל לאורך תקופה. המצב הכלכלי יצר תסכול ועצבים שעכשיו מתפוצצים בפנים. העניים יוצאים נגד העשירים, החלשים נגד החזקים, הטריגר הוא אלאקצא. במצב עניינים כזה קל לתאר את המחבלים הרצחניים כמסכנים, או לדווח בעיתונות האיטלקית או בטלוויזיה הבריטית על "מותם של 10 פלסטינים השבוע בהתנגשויות בין כוחות המשטרה הישראלים לצעירים פלסטינים". הרי זה ברור כשאין כסף - הפרמטר הכלכלי, הזכות לקניין, היא הסיבה. תוסיפו קצת BDS וקיבלתם את התמונה.

אי אפשר לומר שהמצב הכלכלי אינו גורם משפיע, ואכן קיימת שם הזנחה שדורשת תיקון. המימד הכלכלי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אולם ההתעלמות מהפרמטר התרבותי - חינוכי היא פשוט התעלמות פושעת שחוסר הצדק בה זועק לשמיים.
נכון, הגזענות קיימת בשני צדי המתרס - אין לה צבע, דת, גזע ומין, כמו הכסף.
אולם הצצה בתכנים החינוכיים והתרבותיים בשני הצדדים צריכה לתת לנו מבט אחר על המציאות.

חשבו על מצב שבו בשעת בוקר מוקדמת, הדמות המרכזית בתכנית הילדים שמשודרת בניקולודיאון, בובה בצורת הדבורה מאיה, קוראת לילדים המשתתפים בתכנית לרצוח ערבים. אין כזה, נכון? זה ככה בטלוויזית אלאקצא של חמאס, אחת התחנות הנצפות ביותר בשטחים. לצד סוגים כאלו של תוכניות תמצאו סרטוני הסתה מדממים בשעות צפיית ילדים אחה"צ - כאלו שקוראים לרצוח יהודים. זה לא מרומז, לא הבנייה תקשורתית, לא מסר סמוי, לא הטייה. זה ככה, פשוט.
חשבו על הצגות ילדים שבהן ילדים קוראים בקול רם: "אני יוצא להרוג יהודים! המוות הוא המשאלה שלי". זה קורה, זה קרה ובעידן האינטרנט - זה עוד עלול לקרות בכמויות ובתדירות גבוהות הרבה יותר.

חשבו על ספרי לימוד שמלמדים את ערכי האסלאם (לגיטימי כמובן) עם דגש על ג'האד והרג יהודים / ישראלים / ציונים (בכלל לא לגיטימי) - ספרים מאושרים, כאלו שמקבלים תמיכה ומימון של "השלטון". זה ממוסד, ולא מרומז, זה מאורגן, מתוזמן ולא מסונן. זה ישר ולעניין. זה מחורבן. זה לא נוח, זה נראה מגוחך וזה כל כך בוטה שרבים מעדיפים לטאטא. אבל זו האמת הפשוטה. מה לעשות, בישראל אין ממסד שמייצר ומאשר תכנים כאלה. הממסד פה יכול להיות מושחת, לרדוף בצע ושלמונים, אופורטוניסט - אבל הפשטות של החינוך למוות שממנה בוחרים משום מה להתעלם בעולם פשוט מקוממת. זה לא רק כלכלי, זה עניין חינוכי. עוני אינו בהכרח נטייה לאלימות.

יש שיאמרו שהסתה בוטה היא כלי בידיו של החלש, אך אני חושב שחינוך אמיתי צריך לכלול אמות מידה כלשהן שלא משתנות עם נסיבות החיים (לצד אמות מידה שכן). אם כל החינוך משתנה לאור המצב שבו אתה חי, אז מה המשמעות שלו? אם הסביבה קובעת לך מי אתה, אז מי אתה בכלל? מה השלד הערכי שלך? אם הסביבה משנה הכל, אתה כלל לא קיים.
ישנו גרעין של חיים ושל טוב שצריך לשמור עליו ולפתח אותו. זו, מבחינתי מהות החינוך, בעיקר בתקופות קשות כאלו.
כבר חכמים ממני אמרו שצריך להיזהר בבני (ובנות) עניים כי מהם תצא תורה. אני ממש אוהב את הרעיון. אז למה לא לבחור בדרך הזאת?

הזכות לחינוך מהותית הרבה יותר לפנימיות של האדם, לא פחות ממשלח ידו ומקניינו. לו היו בוחרים האירופים לבחון את מצב דרך הפריזמה הזו לשם שינוי, היו אולי מבינים למה הבחירה האוטומטית של כמה קיצוניים במזרח ירושלים באלימות היא הטרור. האם אין אופציות אחרות? אולי, במקום להילחם על הזכות לעצמאות כלכלית של הדור הבא במזרח ירושלים, בשכם, בחברון , היו בוחרים להילחם גם על הזכות לחינוך שלהם. וכן, צריך לדבר על מצבם המחפיר של בתי הספר בעזה ובג'נין, אבל לא פחות ואולי יותר על תכניות הלימודים והתכנים "החינוכיים" שוחרי המוות במקומות רבים שם.

מישהו חכם שלומד איתי ציטט בפניי את ג'ון דיואי, שלפיו תשתית הדמוקרטיה כלל אינה נוגע לשיח הזכויות, אלא קשורה למידתה ואיכותה של התקשורת בין הפרטים בחברה. אישית, אני לא מצפה שמחר אני ושכניי נסכים על כל דבר. . מה לעשות, אני גם לא מצפה שיתגייסו בהמוניהם לצה"ל ויצדיעו לדגל. אין חברה ללא מחלוקת, וזה בסדר. לקחת את לוסי אהריש כדוגמה זה חלום נחמד שבו ערביי הארץ יהפכו ליהודים, לא מציאות. אני לא יכול לכבד אדם אחר רק אם הוא נראה כמוני ומדבר כמוני. זה סתם נרקסיזם. אולם מה שחשוב הוא שנדע לדבר ושנסכים שאנחנו צריכים לדעת לדבר ולנהל חיים משותפים.

זו משימה לא פשוטה, שכפי שהתלמידים צריכים ללמוד אותה, גם אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, ואני על עצמי.

מחר אני צריך ללמד על זכויות אדם, ולמרות הכל - החשש של התלמידים שבא לידי ביטוי בגזענות בוטה לעתים - המטרה שלי היא לשמור אצלם על ערוצי תקשורת פתוחים שכל כך הכרחיים לחיים משותפים כאן.

אני מקווה שבחברון, מזרח ירושלים, שכם, ושאר הערים הפלסטיניות ישמרו המורים על ערוצי התקשורת של תלמידיהם פתוחים. אולם גם אם לא יעשו כך, אני אעשה את שלי.

להיות מחנך בישראל?

איפשהו באמצע או לקראת סופה של שנת הלימודים מוזמנים מורות ומורים למשרדי ההנהלה. שם ינתחו איתם את השנה החולפת, ינסו לזהות כיווני התפתחות, יגלו שביעות רצון ו/או תלונות על אופן הלימוד. בהמשך, אם מדובר במורה שבסך הכל עומד/ת ביעדים שהוצבו לו/ה, הצליח קצת יותר או איכשהו השתלב בהוויה הבית-ספרית, תקפוץ בשלב מסוים השאלה הבאה:

האם תרצה לחנך כיתה בשנה הבאה (או להמשיך לחנך)?

הרבה אחריות יש על כתפיו של המחנך, אך במציאות של מערכת החינוך הישראלית - מהו באמת חינוך, והאם באמת המחנך הוא המקור למושג הזה?

טוב, מהו חינוך זה נושא לחפירה עם שופל וקידוחי נפט או להררי ספרים עבי כרס סטייל כמות המלל שנכתבה על החתונה של בר רפאלי, אבל בקצרה - אני, תומר, מגדיר חינוך כהשפעה על אדם מסוים באופן שיוצר בו שינוי משמעותי לטובה. כמובן שה"לטובה" הזה טעון עוד ביאורים - מהו הטוב שאליו שואף החינוך ומי מגדיר אותו ועוד מיני פלפולים.

אז בכל שנה אני שב ושואל את עצמי, ודן עם חברים בחדר המורים ובכלל על שאלה מאוד בסיסית שכל מורה, מחנך או מורה מקצועי, צריך לשאול את עצמו לדעתי:

האם צריך להיות "מחנך" כדי לחנך באמת? התשובה האמיתית היא שבכלל לא בטוח.

תמונה אקראית שמעוצבת סבבה שתכניס קצת צבע לפוסט ותגרום לכם להמשיך לקרוא (באדיבות גוגל תמונות)

"החינוך" במערכת החינוך היא בעיקרו בירוקרטי. מחנכים רבים שאיתם יצא לי לשוחח לאורך השנים האחרונות שבים ומדברים על העיסוק הבלתי פוסק בניירת ובמסירת הודעות לכיתה בשעות החינוך שלהם, בצורך לטפל בכל בעיית משמעת שצצה כמעט אצל מורים אחרים (למרות שיש כאלו שמטפלים בהן בעצמם), יש ימים שבהם כמחנך לא יוצא לך לראות את התלמידים מכיתת החינוך שלך, מלבד לשאול אותם במסדרון: "היי, בוקר טוב, איך את/ה מרגיש/ה... ומה עם האישור לטיול בעוד שבוע / מה עם התשלום למסיבת הסיום / מה עם..."?

הגדרת התפקיד תחת הכותרת "מחנך" היא הגדרת הרצוי. אולם במצב הקיים מדובר יותר ב"מנהל כיתה". זה נשמע מפוצץ, אבל האמת הפוכה לחלוטין - התפקיד הוא ניהולי לגמרי, בירוקרטי בחלקים גדולים מתוכו. לעתים יש תחושה שהמשמעות החינוכית אינה במרכז. אולם במערכת כולם מצפים שמנהל הכיתה יהיה גם מחנך. הלוואי.

לצד תפקיד המחנך עומד תפקיד המורה המקצועי. לכאורה המורה המקצועי אמור ללמד את המקצוע שלו בלבד. אולם מורים המגיעים למקצוע מהסיבות הנכונות יהפכו כל שיעור כזה לשיעור חינוך דרך תחום הדעת שהם מלמדים.
למה? שתי סיבות פשוטות:
א. כי הם רוצים
ב. כי יש להם זמן לעשות את זה.


חברים רבים שמלמדים במקומות שונים בארץ, וגם אני, יכולים להעיד על קשרים אישיים שנרקמים עם תלמידים אשר מעידים על רמת ההשפעה החינוכית שלנו עליהם - תלמידים שלימדנו כמורים מקצועיים. אלו תלמידים שהקשיבו בשיעורים, שהתעניינו, ששאלו, שהתווכחו, שהתכסחו ולא עשו חיים קלים. אולם דווקא המיקוד בתוכנית הלימודים והדרייב החינוכי הפכו את התוכנית לכר פורה לדיונים (ככל שהצורך בהספק למידה מאפשר). אין טפסים, אין אישורים, אין תשלומים, אין בירוקרטיה (כמעט). זה אנחנו  - התלמידים והמורים ביחד - לומדים את העולם ואותנו עצמנו דרך עדשת ההיסטוריה / המתמטיקה / האנגלית / האזרחות / התנ"ך / המדעים וכו'. ב-45 הדקות שיש לנו אנחנו משתמשים במושגים הנלמדים כדי לשאול את השאלות הגדולות, להריץ כמה דאחקות וגם ללמוד מה רוצה הבוחן בבגרות לקרוא, ואיך בדיוק מנסחים את זה.

הקטע הכי אבסורד מגיע שכיתה שנוצר לך קשר טוב איתה זורקת לך שהייתה שמחה לו היית מחנך אותה, או שההנהלה חושבת שכדאי שתחנך אותה. הבעיה היא שהם מבקשים מאיתנו את זה כי לא חינכנו אותם, כי פשוט לימדנו אותם. לעתים הם לא מבינים שעם כל התוספות ה"חינוכיות", לא בטוח שיישאר לנו זמן לחינוך כמו שחינוך אמיתי צריך להתרחש. ההצלחה שלנו איתם נובעת מהעובדה שלא הוגדרנו כ"מחנכים" שלהם. הרי יש מצב שראינו אותם פי 2 מכמות השעות שיש להם עם המחנכ/ת שלהם!


ולכן, השנה, כשפנתה אליי המנהלת שלי, ושאלה אותי אם ארצה לחנך, אמרתי לה בצורה חד משמעית ומכל הלב:

כן.

מודל להובלת תהליך יזמי - בן 2,000 שנה

      בדרום קוריאה לומדים תלמוד. לא יודע אם שמעתם על זה, אבל תבדקו בגוגל. יש להם קטע: הם רואים בזה כלי מצוין לשיפור מיומנויות חשיבה. בכלל לא מעניין אותם הנושא הדתי, אלא המתודה של חוכמת הקבוצה ומה שהיא עושה למוח ולתלמידים. אצלנו, בחלק מהמקומות זה מוקצה מחמת כפייה דתית וכל זה. וזה בלי לדבר על הדמיון הרעיוני והגרפי המדהים בין עמוד פייסבוק או (מסמך שיתופי מלא בהערות בצד) לדף תלמוד, ועל העובדה שהספרות ההלכה היא הבסיס ליהדות (כי התנ"ך משותף לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. מה שמבדיל ביניהן הוא ספרות ההמשך). טוב. הלאה.  

עמוד תלמוד - הדיון באמצע, הערות בצדדים. מסמך שיתופי בין מאות שנים (גוגל תמונות)

חדשנות וכאלה: יש כזה דבר חדשנות "מערערת". מדובר במונח שקבע פרופ' קלייטון כריסטנסן. חדשנות מערערת היא חדשנות שמתרחשת מחוץ לארגון מסוים, אבל הארגון לא התייחס אליה – וכך היא הביאה להתרסקות הארגון. הדוגמה הפופולרית ביותר היא קודאק, שלא ידעה להתמודד עם אינסטגראם, וקרסה.

 לפני שנה היה לי חלום – להקים קבוצת רכישה לשיעורי נהיגה בבית הספר שלנו. ידעתי שלא ארצה להוביל ו/או יהיה לי זמן לעשות את זה לבד, אלא ביחד עם תלמידים מבית הספר. שיתפתי שני תלמידים ברעיון, רלי ועומר, הם נדלקו והתחילו לחקור ולהריץ את זה. אני הייתי על תקן המנחה – אבל האמת היא שהם עשו את כל העבודה. טלפונים, הדפסות, שיחות ותיאומים. שיחקו אותה. הקבוצה החלה לקרום עוד וגידים בסוף השנה הנוכחית. יש לנו עוד דרך, כמו כל רעיון, אבל התהליך היה מרתק.

איך כל הדברים האלו קשורים האחד לשני?

כשהייתי צריך לחשוב איך להנחות את רלי ועומר, חיפשתי איזה כלי נחמד לליווי התהליך היזמי שלהם, משהו בשלבים, שימקד אותם וינחה אותם מה הצעד הבא, משהו שימחיש להם דבר מה בנוגע לעלייתם ונפילתם של רעיונות.  

אז התיישבנו על הספסל בחצר בית הספר בהפסקה ולמדנו את הקטע הבא:

פסיקתא דרב כנהא, פסקה כ"ג, ר"ה א

"תני רבי אליעזר

בראש השנה נברא האדם הראשון

בשעה הראשונה עלה במחשבה

בשנייה נמלך במלאכי השרת

בשלישית כינס עפרו

ברביעית גבלו

בחמישית רקמו

בשישית העמידו גולם על רגליו

בשביעית זרק בו נשמה

בשמינית הכניסו לגן העדן

בתשיעית צוהו

בעשירית עבר על צוו

באחת עשרה נדון

בשתיים עשרה יצא בדימוס"

רבי אליעזר, "בור סוד שאינו מאבד טיפה" כי היה לו חתיכת זיכרון וזכה למעמד מיוחד (כך מספרים לפחות), מציג כאן את בריאת האדם כתהליך עלייתו ונפילתו של רעיון. כמו האדם, גם רעיונותיו – מתנהגים כמוהו ונוצרים בדמותו, נאבקים בסוף הבלתי נמנע. אך הסוד נמצא בחלוקה לשלבים. עזבו את האמת ההיסטורית, דרווין וכל זה, ותתמקדו רגע במסר שעולה מהאופן שמציג רבי אליעזר את סיפור עלייתו ונפילתו של האדם הראשון. איך בונים רעיון חדש? נעבור רגע על השלבים, כפי שאני מפרש אותם.

"תני רבי אליעזר

בראש השנה נברא האדם הראשון

בשעה הראשונה עלה במחשבה – תחילתו של כל רעיון בניצוץ מסוים במוח, לפעמים בבעיה, לפעמים מהשראה, לפעמים מאתגר משותף.

בשנייה נמלך במלאכי השרת – מסופר שאלוהים משתף ברעיון שלו את מלאכי השרת (ולכן כתוב "נעשה אדם בצלמנו" - בראשית פרק א'). בקיצור, השלב הבא הוא חשיפת הרעיון בפורום רחב יותר, כדי לנתח אותו, לגבש אותו, למקד אותו ולחשוב עליו לעומק זה אולי השלב החשוב ביותר בתהליך, ואפשר לכתוב ימבה מילים על אופן בחירת חברי צוות החשיבה, אבל לא עכשיו. הלאה.  

בשלישית כינס עפרו – איסוף החומר ממנו יהיה עשוי הרעיון: האוכלוסיות המעורבות בו, הטכנולוגיה (אם קיימת), בחירת ה-Early Adopters, החלוצים של יישום הרעיון.

ברביעית גבלו – קביעת הגבולות של הרעיון: באיזה שדה פועלים ובאיזה לא? כיצד ייראה הרעיון מבחינת השלבים המרכזיים והגדולים שבו?

בחמישית רקמו – רקמו, כלומר רקמות: כאן מדובר על פיסול הפרטים הקטנים בתוך החלקים הגדולים, דיוק התהליכים והפרטים.

בשישית העמידו גולם על רגליו – תחילת הפיילוט, גימור הרעיון המוחשי ותחילת הבדיקות הראשונית, טרם מדובר בהפעלה ממשית.  

בשביעית זרק בו נשמה – תחילת הפעלת הפרוייקט, הפחת רוח החיים ביוזמה.

בשמינית הכניסו לגן העדן –בימיו הראשונים הרעיון נהנה מהתחלה חלקה, הדברים נראים טוב ויש תחושה של הצלחה. אתם מנחשים מה יבוא בהמשך...

בתשיעית צוהו – לכל רעיון / מיזם, ישנם דברים שעליו להתייחס אליהם, מן כללים שהוא צריך לסגל לעצמו, נורות אדומות שמסמנות לו רגעים של צורך בחשיבה מחודשת. יש לשים לב לסביבה בה פועל הרעיון, מענה למשוב מהשטח, חתירה לשיפור מתמיד.

בעשירית עבר על צוו – רעיונות רבים אינם פועלים על פי הכללים המחייבים אותם ומפרים אותם. אני חושב ששלב זה גם כולל התעלמות מאותה "חדשנות מערערת" מתוך זחיחות או היעדר כלים מתאימים. 

באחת עשרה נדון – כאן אני מפרש את זה כמעין "משפט פומבי", רק שבסביבה שלנו השופטים הם הגורמים המעורבים במיזם – קהלי היעד ופרטנרים מולם אנו עובדים. אם אכן חרגנו מהכללים הנדרשים, נעמוד למשפט הציבור ו...ביי.

בשתיים עשרה יצא בדימוס – הרעיון שנקרא אדם עוזב את גן העדן וסופו מגיע. כמו כל דבר, גם לרעיונות, כמו להוגים שלהם, יש סוף.

עוד מודל לא רע בכלל להנחיית תהליכי יזמות (גוגל תמונות)

ועכשיו, ממש בקצרה: 
שלב 1: הופעת רעיונות
שלב 2: סיעור מוחות ומחקר
שלב 3: איסוף החומר לרעיון (זיהוי קהלי מטרה ליישום)
שלב 4: בניית הרעיון בצורתו הכללית
שלב 5: יצירת הפרטים הקטנים של הרעיון, בתוך התבנית הכללית
שלב 6: הרצת פיילוט לבדיקה
שלב 7: הפעלה בהיקף רחב יותר
שלב 8: תקופת הזוהר של ההתחלה
שלב 9: צורך בתשומת לב לאתגרים
שלב 10: חוסר תשומת לב לאתגרים
שלב 11: שיפוט לחומרה של הרעיון, תחילת דעיכתו
שלב 12:  סופו של הרעיון (אבל כל סוף הוא התחלה של משהו חדש).

אז ברור שיש רעיונות שמצליחים רק בשלבים ראשונים, ואפשר גם לדלג על שלבים, לשנות את הסדר, לשחק עם זה או למצוא מודלים אחרים – אבל התבנית הזו, בת 2000 שנים, יכולה להנחות מורים ותלמידים שרוצים להוביל רעיונות חדשים.

תחילה להעלות רעיונות, אחר כך לגבש קבוצת חשיבה, לעצב את הרעיון, להרים פיילוט, ואז להמשיך הלאה. ככל שתהליכי התכנון יהיו עמוקים יותר, והלמידה העצמית תהיה רצינית יותר, כך הסיכוי ששלבי ההמשך (שלבי נפילת הרעיון) יגיעו מאוחר יותר, ממש מאוחר יותר.

רעיונות טובים יכולים להופיע בכל מיני מקומות, גם כאלו שנראים לנו "לא רלוונטיים". בכל מקרה, אם הכלי זה מספיק טוב לדרום קוריאה, הוא טוב גם לי. אני מקווה שגם לכם זה יסייע. אשמח לשיתוף ברעיונות נוספים. 

ניהול דרך רשתות חברתיות: כלי מרכזי להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21

קוראים לי תומר וגם אני סיימתי לקרוא את "ההיסטוריה של המחר" של פרופ' יובל נוח הררי. איכשהו, כמעט בכל שיחה עם מורים לאחרונה זה עולה בשיחה. א/נשים מסכימים עם הטענות בספר יותר או פחות, אבל כולם מסכימים על דבר אחד: האופן שבו הרעיונות בספר מוסברים הוא פשוט נהדר, נהדר בפשטותו. והרי זו גדולה – לדעת להסביר את המורכב בצורה חדה. מורים גם יודעים שזו בדרך כלל אחת התכונות החשובות של מורה טוב.

במקביל, במסגרת לימודי התואר השני שלי יוצא לי לקרוא לא מעט חומרים על חדשנות – הגדרתה והגורמים להיווצרותה. אז הפוסט הזה הוא תוצר של נקודת המפגש בין שני הדברים האלו.

בסוף הספר מציג נוח הררי את מאפייני העידן הנוכחי שיאפיינו כנראה את השנים הקרובות. אחרי הצגת המהפכה השונות (הלשונית, החקלאית, התעשייתית וכו'...) ואת הדתות השונות (כולל האידיאולוגיות המודרניות) הוא פונה לעסוק במה שהוא מכנה דת המידע, דת הדאטה. בעידן הזה, בקצרה, חופש המידע הוא הערך העליון. בני אדם מוכנים לוותר על פרטיותם כדי להיות מידע – הם מפרסמים על עצמם דברים, מתחברים לאינספור רשתות חברתיות ומרושתים מכל כיוון וקיוון. המאפיין המרכזי של העידן הזה הוא הרשת החברתית. הרשת החברתית, תהא תכליתה אשר תהא, אינה רק טכנולוגיה, אלא היא מונעת על ידי ויוצרת תפיסה רעיונית מסוימת. התפיסה הזו מושרשת היטב בקרב התלמידים בכיתה. הרשת החברתית עומדת במוקד החיים במאה ה-21. זאת לא עמדה ערכית, אלא תמונת מצב עובדתית.

בשנים האחרונות מדברים איתנו המון על הצורך להתאים את המערכת למאה ה-21, ועל הצורך להטמיע חדשנות בתוך מערכת החינוך. משאבים רבים מושקעים בתשתיות, בהשתלמויות על שימוש בכלי תקשוב בהוראה, בפיתוח תכנים ופלטפורמות שחלקן המשמעותי מיוצר על ידי ספקים חיצוניים. הכל חשוב והכל נכון, ויש המון עשייה נהדרת בתחומים האלו.

אולם כשמדברים על חדשנות, חשוב להבין שחדשנות איננה בהכרח קשורה לטכנולוגיה, אלא לרוב קשורה לשינוי התרבות הארגונית – כזה שמזמן שילוב טכנולוגיה מסוימת, או שמתרחש בעקבות כניסתה של טכנולוגיה מסוימת (או תפיסות רעיוניות מסוימות). בקיצור, חדשנות היא שינוי בשיטה – ובמאה ה-21 זה בדרך כלל משלב טכנולוגיה. שינוי בשיטה מחייב חשיבה לא רק על חדשנות במאה ה-21, אלא על ניהול בתקופה כזו.

אם נחבר את כל אלו, נגיע למסקנה שבמאה ה-21 מערכת החינוך אמורה לממש את יעדיה במציאות של חופש מידע. התאמת המערכת למאה ה-21 בהחלט דורשת השקעה בתשתיות ובהדרכה טכנו-פדגוגית. אולם מעל הכל, התאמת המערכת דורשת שינוי תפיסתי ורעיוני. לכן, אחד הדברים הראשונים שכדאי להטמיע בתרבות הארגונית של בתי ספר הוא את רעיון הרשת החברתית ופרקטיקות ליישומו. למעשה, זהו רעיון מרכזי שצריך לעמוד בלב לבן של התוכניות להתאמת המערכת למאה ה-21, במקום דגש על הכנסת יותר טכנולוגיה באשר היא. 

אבל מה זה אומר ואיך עושים את זה?

הנה כמה מחשבות ורעיונות. אני מזמין אתכם להרהר, לבקר, להסכים או להתלבט.

נשאלת כמובן השאלה היכן אנו עומדים כיום מבחינת מצב השימוש ברשתות חברתיות בבתי ספר. אז ככה, באופן כללי, אחרי שיחות סלון, טלפון והתכתבויות בפייסבוק, מתקבלת התמונה המעניינת הבאה:

קיימות קבוצות פייסבוק פעילות עבור מורים להיסטוריה, אזרחות, לשון, ערבית, ספרות, מדעים וכו'. מורות ומורים מכל הארץ משתפים ידע, מתייעצים, ומסייעים האחד לשני בצרכים מקצועיים. הקשר בין המורים דרך הרשת עובד לא רע, ואני מוכרח לומר שאני לומד בקבוצות האלו לא מעט. אולם עם זאת, כשמגיעים לתוך בתי הספר, ניכר כי ברוב המקרים הטמעת תרבות הרשת החברתית לוקה בחסר ומתמקדת בעיקר בפתיחת קבוצות וואטסאפ צוותיות (מקצוע, צוותי חינוך) לצורך עדכונים שוטפים וברכות יום הולדת.

ניתן לומר שמדובר בתרבות של רשת חברתית, אך לדעתי שימוש בוואסטאפ הוא בעל אופי פיראטי שלא משרת מטרות חינוכיות ממש. הוא לא מאפשר להעביר מערכי שיעור בנוחיות, לפתוח נושאי שיחה, לאגור קבצים וכו'. הוא טוב לשיחות סחבקיות ומפספס את הערך הארגוני שהרשת החברתית מספקת. 

יש שיאמרו שככה עובדות רשתות חברתיות, ושכל אחד בוחר את מה שנוח לו, בדיוק כמו אפליקציות. אם צוותים שונים בבית הספר בחרו לפתוח קבוצות וואטסאפ פנימיות, יש לזה יתרונות, ועדיף שההנהלה לא תתעסק בזה. נכון שהטמעת רעיון הרשת החברתית צריכה להיות מותאמת לכל בית ספר על פי תרבותו ואופיו, אך נקודה זו מובילה אותי לעניין הניהולי.

כדי להתאים את המערכת למאה ה-21, יש צורך בשינוי בהתנהלות הארגונית כמכלול. לכן לא נכון להשאיר את הטמעת התרבות הזו לקבוצות וואטסאפ פנימיות. יש להוביל שינוי רעיוני ופרקטיקה ארגונית שיתבססו על עקרונות ומאפייני הרשת החברתית. בשינוי הזה צריכות הנהלות בית הספר, כמו בכל דבר, להיות כוח חלוץ.

איך זה יכול להיראות?

בית הספר בוחר רשת חברתית בעלת פונקציות מסוימות שלהערכתו תתאים לאופי ולתרבות הארגונית. הוא יכול להשתמש בפייסבוק כי המורים כבר מכירים את זה, או כל פלטפורמה אחרת ייעודית לצוותי הוראה. אולם לא מספיק לבחור פלטפורמה, כי כל מורה יודע שאם לא מזינים אותה בתוכן היא סתם הופכת לעזובה ולמקום שמשמש לאיסוף פרטי קשר של מורים אחרים ותו לא.

לכן יהיה על צוות ההנהלה לקבוע משימות שיתבצעו רק ברשת הבית-ספרית, כמו בקורסים מקוונים באקדמיה: מנהל בית הספר מודיע שהוא פותח דיון קבוצתי סביב עניין פדגוגי מסוים או פעילות בית ספרית – וכל מורה מתבקש/ת להגיב או להעלות רעיון למימוש; צוות ההנהלה מבקש רעיונות לפעילות סוף שנה למורים – ומבקש מכל מורה להיכנס ולהגיב כדי לקבל תמונת מצב לגבי ההעדפות של הצוות; ההנהלה קוראת לכל המחנכים לשתף במערכי פעילות לקראת יום הזיכרון לרצח רבין; לו"ז האירועים מפורסם רק ברשת, ומי שרוצה יכול להדפיס אותו משם...וכו' וכו'. מה שיפה הוא שמטבע הדברים מורים יתחילו לשתף דברים בעצמם ללא צורך באישור ההנהלה, וזו המהות של רשת חברתית. 

עכשיו מישהו יגיד: "אבל זה המון התראות, וכאבי ראש, וכל הזמן מטרטרים שם". פתחו חשבון אי-מייל או פייסבוק נפרד ותנתבו את הרעשים לשם. מישהו אחר יגיד: "אבל זה לא נוח". שינויים אף פעם לא נוחים בהתחלה, אחרת הם לא יהיו שינויים. אם בחירת הפלטפורמה תתבצע בצורה מושכלת והשיקוף של התהליך יתבצע באופן משתף ומכבד כלפי המורים, המעבר יהיו חלק יותר. חוץ מזה, זאת המאה ה-21. צריך להתרגל.

לסיכום, העניין הוא שיש לקבל החלטה שפעולות ארגוניות מסוימות מתבצעות רק ברשת הזו. היא אינה מבטלת רשתות אחרות פנימיות, אך היעדים שלה ברורים יותר והיא מאפשרת ניהול טוב יותר. אבסורד הוא המצב שהרשתות החברתיות פעילות היטב מחוץ לבתי הספר, אך בתוכם היישום לוקה בחסר. עבודה בתנאי רשת חברתית היא תנאי הכרחי להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. היא צריכה ללוות את מפגשי הצוות השגרתיים ולהגביר את עוצמותיו, בבחינת שלם העולה על סכום חלקיו.

איך מנהלים דבר כזה?

זו נקודה נוספת שקשורה למיומנויות ניהול במאה ה-21 אשר צריך לתת עליה את הדעת. הקניית מיומנויות ניהול קהילת מורים דרך רשת חברתית בעידן של חופש המידע, צריכה לעמוד במוקד התוכניות לקידום מערכת החינוך – לא פחות ואולי אף יותר מהשקעה בתשתיות, לימוד כלי הוראה טכנולוגיים ופיתוח פלטפורמות שונות.