ניהול דרך רשתות חברתיות: כלי מרכזי להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21

קוראים לי תומר וגם אני סיימתי לקרוא את "ההיסטוריה של המחר" של פרופ' יובל נוח הררי. איכשהו, כמעט בכל שיחה עם מורים לאחרונה זה עולה בשיחה. א/נשים מסכימים עם הטענות בספר יותר או פחות, אבל כולם מסכימים על דבר אחד: האופן שבו הרעיונות בספר מוסברים הוא פשוט נהדר, נהדר בפשטותו. והרי זו גדולה – לדעת להסביר את המורכב בצורה חדה. מורים גם יודעים שזו בדרך כלל אחת התכונות החשובות של מורה טוב.

במקביל, במסגרת לימודי התואר השני שלי יוצא לי לקרוא לא מעט חומרים על חדשנות – הגדרתה והגורמים להיווצרותה. אז הפוסט הזה הוא תוצר של נקודת המפגש בין שני הדברים האלו.

בסוף הספר מציג נוח הררי את מאפייני העידן הנוכחי שיאפיינו כנראה את השנים הקרובות. אחרי הצגת המהפכה השונות (הלשונית, החקלאית, התעשייתית וכו'...) ואת הדתות השונות (כולל האידיאולוגיות המודרניות) הוא פונה לעסוק במה שהוא מכנה דת המידע, דת הדאטה. בעידן הזה, בקצרה, חופש המידע הוא הערך העליון. בני אדם מוכנים לוותר על פרטיותם כדי להיות מידע – הם מפרסמים על עצמם דברים, מתחברים לאינספור רשתות חברתיות ומרושתים מכל כיוון וקיוון. המאפיין המרכזי של העידן הזה הוא הרשת החברתית. הרשת החברתית, תהא תכליתה אשר תהא, אינה רק טכנולוגיה, אלא היא מונעת על ידי ויוצרת תפיסה רעיונית מסוימת. התפיסה הזו מושרשת היטב בקרב התלמידים בכיתה. הרשת החברתית עומדת במוקד החיים במאה ה-21. זאת לא עמדה ערכית, אלא תמונת מצב עובדתית.

בשנים האחרונות מדברים איתנו המון על הצורך להתאים את המערכת למאה ה-21, ועל הצורך להטמיע חדשנות בתוך מערכת החינוך. משאבים רבים מושקעים בתשתיות, בהשתלמויות על שימוש בכלי תקשוב בהוראה, בפיתוח תכנים ופלטפורמות שחלקן המשמעותי מיוצר על ידי ספקים חיצוניים. הכל חשוב והכל נכון, ויש המון עשייה נהדרת בתחומים האלו.

אולם כשמדברים על חדשנות, חשוב להבין שחדשנות איננה בהכרח קשורה לטכנולוגיה, אלא לרוב קשורה לשינוי התרבות הארגונית – כזה שמזמן שילוב טכנולוגיה מסוימת, או שמתרחש בעקבות כניסתה של טכנולוגיה מסוימת (או תפיסות רעיוניות מסוימות). בקיצור, חדשנות היא שינוי בשיטה – ובמאה ה-21 זה בדרך כלל משלב טכנולוגיה. שינוי בשיטה מחייב חשיבה לא רק על חדשנות במאה ה-21, אלא על ניהול בתקופה כזו.

אם נחבר את כל אלו, נגיע למסקנה שבמאה ה-21 מערכת החינוך אמורה לממש את יעדיה במציאות של חופש מידע. התאמת המערכת למאה ה-21 בהחלט דורשת השקעה בתשתיות ובהדרכה טכנו-פדגוגית. אולם מעל הכל, התאמת המערכת דורשת שינוי תפיסתי ורעיוני. לכן, אחד הדברים הראשונים שכדאי להטמיע בתרבות הארגונית של בתי ספר הוא את רעיון הרשת החברתית ופרקטיקות ליישומו. למעשה, זהו רעיון מרכזי שצריך לעמוד בלב לבן של התוכניות להתאמת המערכת למאה ה-21, במקום דגש על הכנסת יותר טכנולוגיה באשר היא. 

אבל מה זה אומר ואיך עושים את זה?

הנה כמה מחשבות ורעיונות. אני מזמין אתכם להרהר, לבקר, להסכים או להתלבט.

נשאלת כמובן השאלה היכן אנו עומדים כיום מבחינת מצב השימוש ברשתות חברתיות בבתי ספר. אז ככה, באופן כללי, אחרי שיחות סלון, טלפון והתכתבויות בפייסבוק, מתקבלת התמונה המעניינת הבאה:

קיימות קבוצות פייסבוק פעילות עבור מורים להיסטוריה, אזרחות, לשון, ערבית, ספרות, מדעים וכו'. מורות ומורים מכל הארץ משתפים ידע, מתייעצים, ומסייעים האחד לשני בצרכים מקצועיים. הקשר בין המורים דרך הרשת עובד לא רע, ואני מוכרח לומר שאני לומד בקבוצות האלו לא מעט. אולם עם זאת, כשמגיעים לתוך בתי הספר, ניכר כי ברוב המקרים הטמעת תרבות הרשת החברתית לוקה בחסר ומתמקדת בעיקר בפתיחת קבוצות וואטסאפ צוותיות (מקצוע, צוותי חינוך) לצורך עדכונים שוטפים וברכות יום הולדת.

ניתן לומר שמדובר בתרבות של רשת חברתית, אך לדעתי שימוש בוואסטאפ הוא בעל אופי פיראטי שלא משרת מטרות חינוכיות ממש. הוא לא מאפשר להעביר מערכי שיעור בנוחיות, לפתוח נושאי שיחה, לאגור קבצים וכו'. הוא טוב לשיחות סחבקיות ומפספס את הערך הארגוני שהרשת החברתית מספקת. 

יש שיאמרו שככה עובדות רשתות חברתיות, ושכל אחד בוחר את מה שנוח לו, בדיוק כמו אפליקציות. אם צוותים שונים בבית הספר בחרו לפתוח קבוצות וואטסאפ פנימיות, יש לזה יתרונות, ועדיף שההנהלה לא תתעסק בזה. נכון שהטמעת רעיון הרשת החברתית צריכה להיות מותאמת לכל בית ספר על פי תרבותו ואופיו, אך נקודה זו מובילה אותי לעניין הניהולי.

כדי להתאים את המערכת למאה ה-21, יש צורך בשינוי בהתנהלות הארגונית כמכלול. לכן לא נכון להשאיר את הטמעת התרבות הזו לקבוצות וואטסאפ פנימיות. יש להוביל שינוי רעיוני ופרקטיקה ארגונית שיתבססו על עקרונות ומאפייני הרשת החברתית. בשינוי הזה צריכות הנהלות בית הספר, כמו בכל דבר, להיות כוח חלוץ.

איך זה יכול להיראות?

בית הספר בוחר רשת חברתית בעלת פונקציות מסוימות שלהערכתו תתאים לאופי ולתרבות הארגונית. הוא יכול להשתמש בפייסבוק כי המורים כבר מכירים את זה, או כל פלטפורמה אחרת ייעודית לצוותי הוראה. אולם לא מספיק לבחור פלטפורמה, כי כל מורה יודע שאם לא מזינים אותה בתוכן היא סתם הופכת לעזובה ולמקום שמשמש לאיסוף פרטי קשר של מורים אחרים ותו לא.

לכן יהיה על צוות ההנהלה לקבוע משימות שיתבצעו רק ברשת הבית-ספרית, כמו בקורסים מקוונים באקדמיה: מנהל בית הספר מודיע שהוא פותח דיון קבוצתי סביב עניין פדגוגי מסוים או פעילות בית ספרית – וכל מורה מתבקש/ת להגיב או להעלות רעיון למימוש; צוות ההנהלה מבקש רעיונות לפעילות סוף שנה למורים – ומבקש מכל מורה להיכנס ולהגיב כדי לקבל תמונת מצב לגבי ההעדפות של הצוות; ההנהלה קוראת לכל המחנכים לשתף במערכי פעילות לקראת יום הזיכרון לרצח רבין; לו"ז האירועים מפורסם רק ברשת, ומי שרוצה יכול להדפיס אותו משם...וכו' וכו'. מה שיפה הוא שמטבע הדברים מורים יתחילו לשתף דברים בעצמם ללא צורך באישור ההנהלה, וזו המהות של רשת חברתית. 

עכשיו מישהו יגיד: "אבל זה המון התראות, וכאבי ראש, וכל הזמן מטרטרים שם". פתחו חשבון אי-מייל או פייסבוק נפרד ותנתבו את הרעשים לשם. מישהו אחר יגיד: "אבל זה לא נוח". שינויים אף פעם לא נוחים בהתחלה, אחרת הם לא יהיו שינויים. אם בחירת הפלטפורמה תתבצע בצורה מושכלת והשיקוף של התהליך יתבצע באופן משתף ומכבד כלפי המורים, המעבר יהיו חלק יותר. חוץ מזה, זאת המאה ה-21. צריך להתרגל.

לסיכום, העניין הוא שיש לקבל החלטה שפעולות ארגוניות מסוימות מתבצעות רק ברשת הזו. היא אינה מבטלת רשתות אחרות פנימיות, אך היעדים שלה ברורים יותר והיא מאפשרת ניהול טוב יותר. אבסורד הוא המצב שהרשתות החברתיות פעילות היטב מחוץ לבתי הספר, אך בתוכם היישום לוקה בחסר. עבודה בתנאי רשת חברתית היא תנאי הכרחי להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. היא צריכה ללוות את מפגשי הצוות השגרתיים ולהגביר את עוצמותיו, בבחינת שלם העולה על סכום חלקיו.

איך מנהלים דבר כזה?

זו נקודה נוספת שקשורה למיומנויות ניהול במאה ה-21 אשר צריך לתת עליה את הדעת. הקניית מיומנויות ניהול קהילת מורים דרך רשת חברתית בעידן של חופש המידע, צריכה לעמוד במוקד התוכניות לקידום מערכת החינוך – לא פחות ואולי אף יותר מהשקעה בתשתיות, לימוד כלי הוראה טכנולוגיים ופיתוח פלטפורמות שונות.

קארמה פוליס

השנה, איכשהו, התחלתי ללמוד לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך. איכשהו. עם כל המשימות, הבחינות, הריצות, מסיבת הסיום, פרוייקטים וקיום חיים אישיים, המשימות של התואר השני תופסות אותי תמיד לא מוכן. אבל מסתבר שאלו לא רק המשימות של התואר.

לפני שבועיים יצאנו, מטעם המחלקה, לסיור בכמה בתי ספר בעלי גישה חינוכית שונה מהנהוג במערכת הציבורית – בתי ספר סביבתיים, בתי ספר דמוקרטיים או בגישת מונטסורי ובית ספר אחד ללקויות למידה.

היה סיור ממש מעניין. פגשנו אנשי חינוך אמיתיים, שמסורים לעבודתם ולתלמידים שלהם, וראינו ילדים מתרוצצים בין מרבדי דשא רחבים, משחקים ונהנים. אחרי כמה שיחות, שאלות ושיחות של מבוגרים על חינוך, היינו אמורים לסייר ברחבי אחד מבתי הספר. אז עשינו את זה, הסתובבנו קצת, ואז התיישבנו על אחד הספסלים. היה חם. ממש. מהנקודה שבה ישבנו בצל הסתכלתי על הסביבה.

עם כל היופי והפסטורליה משהו הציק לי.

ישבתי עם עצמי וניסיתי להבין מה. אחרי כמה דקות הבנתי. הרי אני מגיע מבית ספר אחר, שבו לומדים ילדי עולים משנות ה-50 וה-60, תלמידים רבים שהם דור שני לעולים מאתיופיה ומרוסיה. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט לכתוב, אבל ממש חיפשתי תלמידים שנולדו למשפחות עולים, או – בואו נגיד את זה תכל'ס – כאילו עם גוון עור קצת כהה יותר. האמת, לא מצאתי. אולי הם היו בדיוק בשיעור, אולי במקום אחר. ניחוש פרוע שלי: הם פשוט לא נמצאים בבית הספר. העלויות של בית הספר והמיקום מונעים את ההשתלבות שלהם במקומות האלו.

זה לא חדש. פערים חברתיים היו במצרים העתיקה, ברומא, ובכל מקום. ספרים ומאמרים רבים (שלעתים העדפתי לקרוא תקציר שלהם) מנתחים את עד דק. אולם הסיור הזה גרם לי בפעם הראשונה להרגיש את הפער בצורה חזקה יותר. התלמידים שאיתם אני עובד ביומיום לא נמצאים במקומות הפתוחים, הפסטורליים, הדמוקרטיים, הפרטיים מסיבות כאלו ואחרות. וזאת עובדה.

חשוב לציין שלכל גישה יתרונות וחסרונות. לחינוך הדמוקרטי יתרונות רבים ומגבלות, כך גם לחינוך הסביבתי, ובוודאי שגם החינוך הציבורי - כמו לכל דרך חינוכית.

חוץ מזה, המצב הקיים לעתים מנציח את עצמו. בתי הספר האלו פרטיים וצריכים לממן את עצמם, או פשוט ממוקמים בישובים מבוססים. תלמיד או תלמידה ממשפחה קשת יום לא יכול להרשות לעצמו חינוך כזה, בכיתות קטנות עם יחס אישי יותר.

בנוסף לכך, היום דווקא מערכת החינוך הציבורית, בגלל ענייני הפרטה, ופתיחת אזורי רישום, וניהול עצמי מאפשרת כניסה של שיטות חינוך חדשות לאזורים שונים (כמובן בלי לוותר על מדידה בלתי פוסקת, מעין ניסיון לייצר תחושה דמוקרטית עם מטרות מוגדרות מראש – ציונים והישגים). ועדיין, ילדי המעמד הבינוני ומטה לא יוכלו להרשות לעצמם להיות חלק מהמסגרות הייחודיות האלה.

לא יכולתי להתעלם מהאבסורד שבעניין: בתי הספר שמתגאים בתרבותם הדמוקרטית ו/או שיתופית ו/או סביבתית, במכוון או שלא במכוון, כוללים דמוקרטיה למעמדות הגבוהים בלבד. פוליס יוונית חינוכית בת זמננו. אני מניח גם שלמידה כזו יוצרת "מזל" אחר בחיים, קארמה מסוג שונה: קארמה פוליס. חוץ מזה, חלק ניכר משיטות הלימוד מבוסס, בין היתר, על תפיסותיו ותורתו של יאנוש קורצ'אק הענק, מבלי לציין פרט קטנטן – קורצ'אק קיים את השיטה שלו בבית יתומים, בחברת הילדים שבורי הלב וחבוטי החיים. 

אבסורד מספר 2: כתומך מרכז – שמאל לא יכולתי להתעלם מכך שיש בקרב בוגרי מערכות החינוך הייחודיות הללו מותחי ביקורת על העולים וילדיהם. הביקורת אומרת כמובן שתומכי הימין המסורתיים לא מבינים שהגישה הכלכלית – חברתית של הימין "דופקת אותם". תסריט אפשרי בהחלט: אחרי שהם מסיימים לדון בכובד ראש על הנושא עם חבריהם באיזו ארוחה מפנקת על כוס יין, הם שולחים את ילדיהם לבית ספר ייחודי שיאפשר להם חינוך איכותי, חינוך שסגור דה פקטו בפני מצביעי הפריפריה - עוד תוצאה של השיטה הקפיטליסטית שהם עצמם נהנים ממנה.

אבסורד מספר 3 הוא זה: מדינת ישראל העלתה מסיבות שונות לארץ יהודים שביניהם היו כאלו שהגיעו מסביבה חקלאית לחלוטין, שחיו את הסביבה הטבעית שלהם, הקימו בתים מקני סוף, ידעו להרגיש את האדמה וחיו בשכנות – טובה או פחות – עם חיות בר טורפות. האנשים האלו הועברו לשכונות עירוניות סגורות, וזוכים בפומבי או בשקט ליחס מתנשא על החינוך הסביבתי "הפרימיטיבי" שקיבלו כמובן מאליו – אותו חינוך סביבתי שהיום הוא נחלת המעמדות הגבוהים בישראל.

אז כן, זאת ישראל 2015, או העולם 2015 והמצב רק יילך ויחמיר ואין מה לעשות – תמיד זה היה כך. אולי יש גם כאלו שיגידו שזה בסדר – שלמדינה צריכות להיות אליטות מסוימות. הבעיה היא שהאליטות האלו מגדירות מי משתייך אליהן עוד לפני שנולד – וזה הרבה פחות תלוי במעשיו.

וזאת בעיה. לא רק שלי, לא רק של ילדי העולים. זאת בעיה של כולנו.

ואם זה לא מספיק – אם עוד לא קראתם, קחו עוד כמה דקות לקרוא את הכתבה הבאה:

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3660845,00.html

  

לראות עולם – פוסטיפים למומחה ולמורה

אז אחרי שנתיים וקצת של פעילויות וידאו בהשתתפות תלמידים מ-24 בתי ספר, מהם כמעט 70 שיעורים שביצעתי אני עצמי (שחלקם היו טובים, חלקם מצוינים, חלקם בסדר וחלקם טעוני שיפור), שאבתי משוב ממורות ומורים, מתלמידים ותלמידות - להלן כמה טיפים שאני מאמין שיוכלו לסייע לכל מצטרף למיזם – מורה יוזמ/ת או מומחה שרוצה לתרום מזמנו.  

טיפ 1: כל המוסיף – גורע!

אני רוצה להשתמש בטכנולוגיה כי זה מרגיש לי מתקדם, ואני רוצה להרגיש שאני מורה מתקדם. זה גם טוב לבית הספר (שיווק וכאלה). יופי. אז למה שלא אשנה את אופי השיחה? אוסיף כמה גאדג'טים טכנולוגיים שאני מכיר? מה כבר יכול לקרות?

לדעתי - לא כדאי.

צריך לזכור שמה שחשוב הוא הפדגוגיה, לא הטכנולוגיה. השינוי הקטן שנבצע ישפיע על משתנים רבים, והדבר החשוב באמת הוא להשתמש בצורה פדגוגית נכונה בכלי שיחות ועידה. בנוסף לכך, האורח שלנו צריך להתרגל למשהו חדש שלא הוסכם איתו מראש. בנוסף הדבר גם עשוי לשנות את כל החוויה הפדגוגית. כדי להצליח – שמרו על פשטות השיחה.  שאלות – תשובות, יחס אישי, שיח על חלומות, המחשה – זו מטרת השיחה האמיתית.  

טיפ 2: אפס שינויים במהלך השיחה

במסגרת כל ההדרכות אונליין שקיימתי, תמיד אני מדגיש את חשיבות ההכנה הטכנית לקראת השיחה. אם אנו מקיימים את השיחה ב-Gmail, יש חשיבות יתרה להכנה מוקדמת ולאפס שינויים במהלכה. הדבר הוא כך מהסיבות הפשוטות הבאות:

1. היכרות מוקדמת: שיחת Hangout מתקיימת דרך חשבונות המכירים האחד את השני. אם תחליפו חשבון "רק לצורך השיחה", נדפקתם. החשבון של האורח שלכם לא מכיר את החשבון החדש, ואז זמן המפגש יהפוך לזמן בדיקה טכנית.
2. השתמשו במחשב אחד: אל תחליפו מחשב לצורך השיחה. למה? כי ה-Hangout  יצטרך להתקין את הפלאגין וייקח לכם בערך 5 דקות לעשות את זה. עד שהשיחה תתחיל – איבדתם את הקשב של הכיתה, עצבנתם את האורח, קיצרתם את משך המפגש, והכל – סתם כי אמרתם לעצמכם: נו טכנולוגיה, מה כבר יכול להיות?

טיפ 3: האינטראקציה במרכז!

נכון, בתור מורה חשוב לך שהאורחת X  תציג את משנתה לכיתה, וחשוב להקדיש לזה הרבה זמן מהשיחה. היא מדברת על מסרים גבוהים, עולם תוכן מופלא ואתה מרגיש נהדר עם עצמך. אולם  אם תפנה את המבט אל התלמידים, תראה שאחרי 4 וחצי – גג 5 דקות – הם כבר לא עם האורח. הם מתחילים להימרח על השולחן, מסתכלים על הקירות. אם תשאלי אותם הם יגידו לך – היה בסדר, אבל הוא חפר!!! ו/או לא שאלנו אותו כלום או פשוט – היה משעמם. זה בסדר, וקורה לפעמים ולא תמיד אפשר להתאים את נושא השיחה לכל תלמיד/ה (אם כי זו השאיפה).

אולם יש דרכים לשפר ולערב אותם בצורה טובה יותר. הנה שתי הצעות.    

1. הקצאת זמן לשאלות: חשוב שגם את/ה המורה וגם את/ה האורח/ת תבינו שהתלמידים צריכים לבטא עצמם בנוגע למסר שאתם מעבירים. זוהי לא הרצאה. זו שיחה. זה מפגש. הגדירו זמן לדברי פתיחה – 5 דק', ואז 10 דקות לשאלות התלמידים. 
2. הפיכת סדר השיחה: התחילו משאלות פתיחה שימקדו אתכם ויאפשרו לכם להתייחס שמית לתלמידים במהלך דברי ההמשך שלכם, האורחים. הנה דוגמה: בהרצאה על חלומות, שאלו בפתיחה את התלמידים לחלומותיהם, וכיצד היו רוצים להרגיש כשיהיו גדולים במקום עבודתם. תוך כדי שהם עונים, כתבו את תשובותיכם. לאחר מכן הציגו את עמדתכם לגבי הגשמת חלומות תוך התייחסות וחיבור לחלומות והתחושות של התלמידים. חברו את הסיפור שלכם לסיפור שלהם. זו מהות השיחה. 

התלמידים חייבים להיות חלק מהשיחה! (רגע משיעור עם מיכאל שורפ)

כלל 4: זמן, זמן, זמן.

בשיחות ועידה, חשוב להגדיר את הזמן היטב, כדי להתמודד בצורה טובה עם אתגר הקשב של התלמידים (ראו את הסעיף הקודם). לכן אין טעם שאנסה לקפוץ גבוה מידי ו"לתת יותר זמן ל...". 15 דקות מתוך שיעור של 45 דק' הן זמן מספיק מכמה סיבות:

1. יש זמן למורה להכין את הכיתה - 30 דקות של הכנה, 15 דקות של שיחה. 
2. המומחה מתחבר לתהליך בנקודה מסוימת
3. משך השיחה מאפשר ניצול נכון של תווך שיחות הועידה
4. חלוקת זמנים נכונה במהלך השיחה קריטית – הגדרת זמן השאלות של הכיתה.

אז זה הסיכום: פשטות טכנולוגית, הכנה מראש, הגדרת זמנים ודגש על שאלות התלמידים – זו המהות. 

עם כל הכבוד לטכנולוגיה – זה הכל עניין של פדגוגיה חברים, רק פדגוגיה.

למצוא את ארגז החול

אל תהיה ילד.

כמה פעמים אמרתי את זה לתלמידים שלי. קח אחריות, הגע בזמן, הקפד ללמוד, לשאול שאלות, לא לפחד לא להבין. החיים הם לא משחק. בכל מקום עבודה תצטרך להיות רציני, ואחראי, ולבוש בקפידה, ולשמור על הכללים, ולגלות מחויבות, ואם לא תלמד בעבודה לא תהיה לך עבודה.

את רוצה עבודה מסודרת, לא ככה? כזו שתיתן לך פרנסה טובה, כזו שתיתן לך יציבות, שתוכל לדאוג לרמת חיים נאותה עבורך ועבור המשפחה שלך. את רוצה חברים, וגם אתה רוצה, ומשפחה, נכון?

כן, יצא לי להגיד חלק מהמשפטים האלה לתלמידים שלי, ואני מניח שחלקנו שמע אותם בתור תלמידים, וחלק מההורים אומרים את זה לא פעם, וזו מן מנטרה כזו שמובילה אותנו הרבה.

אנחנו חייבים לגדול. לגדול פירושו האוטומטי בחוגים רבים הוא להיות יציב. לכן המסרים שאיכשהו תמיד מוצאים את דרכם למקומות העמוקים ביותר במוח שלנו הם: לך תמצא תחום עיסוק שיעניק את היציבות הזו.

לאחרונה התחלתי לקרוא את "המקום הנכון" של קן רובינסון שתמיד משאיר אותי עם חומרים עמוקים למחשבה.

רובינסון מדבר הרבה על חשיבות החינוך ליצירתיות ולמציאת הקול הפנימי של כל אחד, קול אחת. הוא לא חוסך שבטו ממערכת החינוך הממוסדת שמתאימה למטרות המהפכה התעשייתית ולא לעידן הדינמי והקפריזי שבו משרות נסגרות בזו אחר זו בגלל תהליכים גלובליים, טכנולוגיים, אידיאולוגיים ועוד מילים מורכבות.

ואז עצרתי רגע לחשוב על אנשים שאני מכיר שממש נהנים במקום העבודה שלהם - שמבחינתם העבודה היא דרך חיים, ושמוכנים להשקיע רבות בעבודה, שחווים בה הצלחות ושחוזרים ממנה מועצמים הביתה - אל התא המשפחתי, אל החברים, אל מעגלי האהבה שלהם.

ככל שהעמקתי בזה יותר, בעיקר לאורך הקריאה, הבנתי שבעצם כולם - בצורה כזו או אחרת - מתנהגים כמו ילדים.

ארגז חול - אולי זה מה שאנחנו צריכים? (תמונה מתוך אתר Mako)

כנראה שבמצב הקיומי של הילדות נמצאת הרבה יותר אמת מאשר בעולם המבוגרים. הדברים יותר ברורים, יותר פשוטים, נטולי הגנות והבניות ופחדים. בילדות, עיקר העיסוק הוא משחק. משחקי קוביות, ציור בצבעים, משחקי מילים, בניית ארמונות בחול. כשחיברתי את האנשים האלה, אלו שנהנים ממה שהם עושים, פתאום הבנתי שאלו הם אותם אנשים שהעבודה שלהם עושה אותם לילדים, ושהם כמו ילדים בעבודה שלהם.

תחום העיסוק של אותן חברות וחברים הוא כמו ארגז חול עבור ילדים: זהו מרחב שבו הם חשים נוח לבנות ולהצליח, לא חוששים ליפול, מרחב שבו יש להם את תחושת העצמאות הזו שלא מבטלת אחרים ושמעודדת שיתופי פעולה. כמו ארגז חול, בעבודה הם יכולים להיות מי שהם - עם הצחוק והעצב, הם חווים משהו קדמוני של חדוות היצירה, משהו שמחבר אותם עם אותם רגעים של בנייה - אי שם בארגז החול בגן השעשועים הסמוך, או על חוף הים.

אז אולי מה שאני צריך לומר יותר לתלמידים הוא דווקא הדבר הבא:

אם עבודה אתם רוצים, שאפו למצוא עבודה שתאפשר לכם תחושת עצמאות ומרחב יצירה, כזו שתגרום לכם לשמוח ולתרום, כזו שלא תחששו להיות בה אתם בצורה הטבעית ביותר שלכם.

אז בקיצור,

תהיו ילדים - ולמדו כדי למצוא את המקום שיאפשר לכם להיות כאלו.

לראות עולם - תמונות מעשייה בת שנתיים

אחרי שנתיים של "לראות עולם", המיזם המחבר בין מומחים למורים המלמדים בכיתות באמצעות שיחות ועידה, הנה כמה תמונות משיעורים שונים בבתי ספר שונים שקיימנו מורים נוספים ואני.
עד כה - תלמידים מ-24 בתי ספר ברחבי הארץ, מהקריות ועד אילת, שהשתתפו בפעילויות אשר צוות "לראות עולם" יזם, ארגן, קידם, לצד מקרים בהם מובילי פרוייקטים שהתקיימו בערים שונים פנו אלינו כדי לסייע ביצירת קשר עם מומחים, בניית מערכי שיעור והכנה פדגוגית לקראת המפגשים.

אז... הנה התמונות.

SpaceIL מתארחים אצל קובי שוורצבורד, תיכון ליאו בק

רועי ציקורל, יזם חינוכי ואחד מיוזמי "יום המורה" מתארח בשיעור היסטוריה, אורט רמת יוסף בת ים

שיחת סקייפ עם כיתת אזרחות, הכפר הירוק, אצל המורה לורן דגן

ד"ר תומר פרסיקו מתארח במסגרת "נוער שוחר מדע", אוניברסיטת תל אביב, המדריכה: לורן דגן

אסף פז, מנכ"ל Websem, מתארח בשיחת וידאו עם תלמידי בית הספר היסודי ראשונים בבת ים

ח"כ בועז טופורובסקי מתארח בשיעור אזרחות, מקווה ישראל, המורה: גלעד רביד

רועי קייס בשיעור אצל המורה לערבית יפעת אהרון, תיכון ברנקו וייס ע"ש רבין, מזכרת בתיה

ושוב רועי קייס, אורח מבוקש, הפעם בחט"ב בגין, אילת. המורה המארחת: טליה נגב

אירוח מורים בכיתה: טל בהרב מספר לתלמידי קרית חיים על המעבר מקריירה צבאית להיותו מורה לאזרחות

ד"ר יפעת ביטון בשיעור היסטוריה, אורט רמת יוסף בת ים

בית הספר היסודי באבו גוש במסגרת פעילות Schools online ביחד עם אופק מודיעין, מארחים את אורי פורשטט

בית הספר היסודי אופק מודיעין במסגרת פעילות Schools online ביחד עם ביה"ס היסודי אבו גוש, מארחים את אורי פורשטט

"ממיצוי למצוינות" - יום שיא במחוז ירושלים, פרוייקט בשיתוף עם מנח"י. תמונה ממפגש מרובה כיתות עם ניר גייסט, מומחה לאבטחת מידע

הילדה שרצתה לעזור לעולם (פוסט באווירת ללא קפה על הבוקר)

באתי הפוך הבוקר.

בשעתיים הראשונות התחלתי בניסיון ללמד שיעור ביזמות וחשיבה יצירתית בכיתה ז'. זה היה רע, רע לתפארת: פתיחה מהוססת לקבוצה קצת תוססת ומעופפת ועייפה. בערך כמוני באותם הרגעים.

תכננתי א', ויצא אליף בטטה, ושיחת הוידאו שקבעתי לשיעור עם אורחת איכותית לא צלחה בגלל ענייני רשת שבה נפלתי זה לא מכבר.

אז בעצם אין לי שיעור לבוקר זה, וכעת הבה נחרטטה: נבדוק שיעורי בית משיעור שעבר שעבר שעבר, נשחק קצת עם המקלדת והעכבר, נספר כמה עובדות על הנעשה מעבר לים בניכר, ומפה ומשם מצאתי עצמי בודק מיפוי בעיות שכתבו התלמידים לפני שלושה שבועות.

הופה סטופה, בספרד או באירופה – יש לי התחלה לשיעור רציני ונשכני ונותרו עוד 30 דקות לסוף השיעור.

מבדיקה שביצענו, מסתבר שמרבית הבעיות והצרכים שמיפו התלמידים קשורים לחוסר בבית הספר: חוסר מתקנים, חוסר עניין, חוסר נייר טואלט בשירותים, חוסר התחשבות ועודף בדבר אחד – שיעורי בית.

או – אז איזה בית ספר הייתם רוצים? מה הייתם רוצים ללמוד? מה לדעתכם חשוב ללמוד?

אחרי 80 דקות של פיזור, פתאום כל המבטים היו דרוכים, שקט מוחלט בכיתה, וקשב ברמה מופתית.

אחד סיפר שהוא באמת אוהב מתמטיקה ומדעים מדויקים, ומיד חשתי כיצד הכתף שלי עוצרת את היד שלי רגע לפני שהלאטמה מעופפת לכיוון עורפו של הילד.

אחר סיפר שהוא רוצה חדר שלם להתאמן ולתרגל MMA וג'יוג'יסטו, ואחת אחרת אמרה שהיא רוצה להיות אדריכלית ומעצבת כי זה כל כך חסר, ואחד אחר ממש היה רוצה ללמוד קצת על היי-טק, כי זה גם אתגר מחשבתי וגם מכניס לא מעט מרשרשים לכיס.

שאלתי כל אחד מה היה רוצה ללמוד שוב, ואז תלמידה אחת, בחוצפה שאין כדוגמתה, מעיזה להסתכל לי בעיניים, ובצורה מאוד פשוטה ותמימה כמו שרק ילדה בת 12 וחצי יכולה לומר, חותכת את האוויר בסכין ומטיחה בי: אני רוצה לעזור לאנשים. איך לומדים את זה?

שתיקה מצדי.

ועוד הוסיפה החצופה: כן, כשהייתי קטנה רציתי לפתוח בית יתומים.

ואני בוהה בילדה, אך בתוך תוכי משהו רוצה לדפוק את הראש בקיר בזעקה: מה?!

יא חביבתי (עם ב' דגושה ושווא ב-ב' השנייה), אני מורה כבר 4 שנים, ובכיתה ז' את צריכה לחשוב על עבודת שורשים, על ריקוד בחוג ג'אז מודרני או כל שם של חוג שחולב כסף מילדים עם חלומות, לחלום על בת מצווש ולחשוב שהילד עם השפמפם המבצבץ והקול המתחלף נראה לך מאוד מעניין דווקא, לדבר עם החברות שלך על המסיבה בבית של ו...

במקום כל אלו אמרתי לה ש-4 שנים אני מורה, חטיבה, תיכון, יסודי, גן, אינקובטוריה, ומעולם לא שמעתי ילד מתבטא בצורה כל כך ברורה על טוב לב כל כך פשוט.  

מה שהכי מצחיק הוא שאת הדבר הזה שאת רוצה ללמוד – לא מלמדים בבית הספר כמקצוע. יש מתמטיקה ותנ"ך והיסטוריה ולשון וערבית וחינוך פיננסי, אמנות וכלכלה, ביולוגיה וכימיה ותיאטרון ואפילו ימאות.

יש שלוש יחידות, וארבע, וגם חמש. אפילו 7 יחידות באנגלית ו-10 במחשבים; יש מיצ"ב ופיז"ה ופרוייקט גמר, יש סייבר ומחשבים ותושב"ע ואמנות פלסטית, והיפ-הופ וברייקדאנס, ולימודי קודש וחול, ו...  

אבל... אין.

מקצוע שנקרא "עזרה לאנשים" אין.

במחשבה שנייה, מזל שהיא אמרה את זה בשיעור יזמות.

אחרי שיעורי היכרות ומבוא, חגים ואירועים – עכשיו התחלנו את השנה באמת.

וממש רציתי להמשיך אבל הצלצול הגיע, ואני נזכרתי שאני ממש חייב קפה.

על הצלחה, מזל, אומץ ומה שביניהם (מחשבות בעקבות "מצוינים" של מלקולם גלדוול)

היי לכולם,

בזמנים כאלו של תחילת השנה, איפשהו בין ה-01.09 לבין ראש השנה, כשמתחילה שנת הלימודים ואלפי קלישאות חינוכיות עפות באוויר, סיימתי השבת לקרוא את הספר "מצוינים" של מלקולם גלדוול.
אחרי "דוד וגוליית" שלו, הבנתי שאני מתחבר לסגנון הכתיבה, ו"מצוינים" בא לי בקטע טוב.
עם תחילת השנה, גלדוול, בסיפוריו, נתוניו וטבלאותיו הלא-מתישות-ודווקא-מסקרנות, החזיר אותי לנקודות ולשאלות שאולי קצת כהו במרוצת הימים והכניסה לשגרת ההוראה.

"מצוינים" שב ומציג את אחת השאלות החינוכיות הגדולות ביותר: למי או למה ניתן לייחס את הצלחתם של יחידים או קבוצות? האם מדובר בעניין של עבודה קשה, או שפשוט הכל עניין של מזל?

תזמון זה עניין של טיימינג
אחת הנקודות הראשונות שמציג גלדוול טוענת שלעיתוי לידתם של אנשים מסוימים יש השפעה מכרעת על יכולתם להצליח. כך מציג גלדוול את רצף תאריכי הלידה של גדולי פורצי הדרך בתחום המחשבים בדורנו, לרבות ביל גייטס וסטיב ג'ובס, שמסתבר שנולדו כולם בחציו הראשון של העשור השישי (שנות החמישים) בארה"ב. הוא טוען שתקופת לידתם התאימה ליציאת המחשבים הראשונים עת היו צעירים פרועי שיער בקולג'. אם היו נולדים מוקדם יותר, כבר היו מוצאים עבודה, ואם מאוחר יותר, היו נישאים על כתפי אחרים.

דוגמה אישית
דוגמה אחרת שצדה את זכרוני מדברת על הצלחתם של סוחרים יהודים בניו יורק של שנות ה-20 במאה ה-20. לדבריו, סוחרים אלו, בעיקר בתחום הביגוד, הגיעו לניו יורק כשהחל לעלות הביקוש לביגוד מסוגים שונים, והביאו עמם את הידע שנרכש במסגרת החיים היהודים באירופה. היהודים, שהגיעו לחפש מקום טוב יותר והגיעו בחלקם חסרי כל, השתלבו היטב בתחום. הצלחתם השפיעה מאוד על ביתם. הדור הבא התחנך על ערכי היוזמה והתעוזה, העבודה הקשה וההתמדה, וכך בדור השני והשלישי צמחו יהודים רבים במקצועות כגון עריכת דין, רפואה ובקיצור - מקצועות שיוקרה ושכר נאה בצידם.

נגישות משאבים - 10,000 השעות
גלדוול מזכיר לאורך הספר מקרים שונים שבהם העובדה שלאדם מסוים הייתה נגישות לפלטפורמה שבה יכול היה לפתח עצמו, הייתה השפעה עצומה על חייו. זה נשמע ברור, אבל קחו משהו שנראה לנו לעתים טריוויאלי: מגרש כדורסל ליד בית של ילד שחולם להיות שחקן, שבו הוא יכול להתאמן שעות; מועדון מחשבים ליד בית של ילד שחולם לפתח את התוכנה הבאה; דוגמת ה"ביטלס" שמצאו לעצמם מועדון בגרמניה, שבו התאמנו והשתפשפו עד שהפכו להיות חלק מההיסטוריה. גלדוול גם מציין שעל פי מחקרים שונים, כדי להפוך להיות מקצוען יש צורך ב-10,000 שעות. לא פחות. כיצד צובר ילד - תלמיד, 10,000 שעות?

טיפוח אכפתי מול בחירה טבעית
חוץ מזה, גלדוול מתייחס לברור מאליו - גישת החינוך מהבית, כגורם ראשוני להתפתחות, כידוע. הדוגמה הבולטת שלו היא כריס לאנגן, אדם בעל איי.קיו 195, הנחשב לפנומן בכל תחום, אך כשל באוניברסיטאות השונות ונחשב להחמצה בעיניו ובעיני רבים אחרים. לאנגן גדל במציאות קשת יום, בה הוריו - מי שנכחו בתפקיד זה לפחות - השאירו לגורל ולכריס למצוא את מקומו בעולם. לעומת זאת, מציג גלדוול סיפורים על חשיבות הדחיפה מהבית, החינוך לשאול שאלות כשצריך ולקדם את עצמך, מה שהוא מכנה "טיפוח אכפתי". המציאות הברורה של בית מקדם מסופרת אצלו בדרך מעניינת.

מקום החופשה והשפעותיה
אחת הנקודות היפות ביותר שתפסו אותי הייתה הנקודה הבאה: כשיש בעיות בתוצאות מבחני Timss או פיז"ה וכאלה, או משהו שמציג שוב את קיומם של פערים חברתיים גדולים בחינוך, אנו כמובן רצים להטיח את האשמה במערכת, במורים וכו'. גלדוול דווקא טוען שחופשת הקיץ הארוכה, במידה רבה אחראית להחזרת המצב לנקודת האפס, ולהידרדרות רמת התלמידים. באופן מסוים זה מזכיר לי את התפיסה שאומרת, ששיעורי בית רק מרחיבים את הפער הסוציו-אקונומי הקיים, כי הם הופכים את הבית הבעייתי ממילא לחלק קריטי מתהליך הלמידה, ותולים בו את ההצלחה של התלמיד, במקום להשאיר את העבודה בתוך בית הספר. גלדוול טוען שחופשת הקיץ טובה לילדים הנהנים מטיפוח אכפתי, אך גרועה לאלו שלא.

ויש עוד לא מעט נקודות מעניינות שהוא מעלה בספר, כמו ההצלחה של דור המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, והשפעת ההקשר התרבותי על הצלחה ו.... כדאי לקרוא, לא אצליח לגעת כאן בכל.

אחרי ספר כזה אי אפשר שלא לתהות:
ייתכן שהצלחתנו תלויה הרבה יותר במציאות שאליה נולדנו, האנשים והתהליכים אליהם נחשפנו, מאשר בעשייה אישית. מעבר לכך, אם חוק 10,000 השעות אכן נכון, אז הרי כבר מראש בתי הספר מוותרים על מתן המרחב לתלמיד לרדוף אחרי החלום שלו. לכל היותר הם יאפשרו לו לטעום, ומשם להחליט מה הוא רוצה (והלוואי שגם זה יקרה, ברוב המקרים המטרה היא לגרום לתלמיד לעמוד במסגרת, ופחות לזהות באיזו מסגרת הוא רוצה לעמוד). חוץ זה, במגבלות הקיימות ייתכן שהמורים ובתי הספר בסך הכל עושים את הנדרש. הם מנסים לקדם את התלמידים עד כמה שניתן במסגרת הזמן שהתלמיד אצלם, מתוך ידיעה שהחופש יטשטש הכל.

אבל יותר מכל גורם לי הספר לחשוב על היבטי "הלמידה המשמעותית": אם הכל נכון וההצלחה שלנו היא ברובה עניין של תנאים שאליהם נולדנו, הרי שמטרת החינוך המרכזית על פי גלדוול היא לפתח אצל התלמיד את היכולת לזהות הזדמנויות לצד אומץ כדי לקחת אותן בשתי ידיים. טכנולוגיה לא בהכרח תציל את ההוראה, וגם לא שינוי כל הפרדיגמה בהכרח, או ביטול כל הבחינות, או הסרת כל האילוצים וקיום דיונים סוערים על נושאים פוליטיים וכו'. כל אלו יתלוו לעשייה החינוכית, אך ייתקלו במזח הציניות של התלמיד שאינו מאמין בעצמו, ובטח שלא במערכת; אותו תלמיד שכל פעם שנותנים לו שיעורי בית כבר יודע שהנה הוא מאבד את הכיתה; אותו תלמיד כשנותנים משימה לבצע על מחשב או טאבלט חושב בכלל מתי יראה ארוחת צהריים. במציאות כזו, הקושי להיות אמיץ גדול, ובהיעדר דמות הנוקטת "טיפוח אכפתי" במשך כל חייו, כל להטוטי הלמידה המתקדמת יהיו כקליפת השום.

אם תרצו, ייתכן שהפרשנות החינוכית לספר מציבה למורה-מחנכ/ת אתגר קשה יותר - סיוע לתלמידים למפות הזדמנויות בחייהם ומציאת הכוחות בתוך התלמיד שיאפשרו לו להיות אמיץ מספיק כדי לקחת אותן.
אולם כולנו יודעים שחינוך אמיתי הוא רובו כמעט ככולו דוגמה אישית. אם זה המצב, האם יצליח/תצליח המורה להיות דוגמה לזיהוי הזדמנויות ואומץ לקחת אותן? זהו אולי, האתגר האמיתי. 

שבוע טוב.