פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שישי, 23 בינואר 2015

למצוא את ארגז החול


אל תהיה ילד.

כמה פעמים אמרתי את זה לתלמידים שלי. קח אחריות, הגע בזמן, הקפד ללמוד, לשאול שאלות, לא לפחד לא להבין. החיים הם לא משחק. בכל מקום עבודה תצטרך להיות רציני, ואחראי, ולבוש בקפידה, ולשמור על הכללים, ולגלות מחויבות, ואם לא תלמד בעבודה לא תהיה לך עבודה.

את רוצה עבודה מסודרת, לא ככה? כזו שתיתן לך פרנסה טובה, כזו שתיתן לך יציבות, שתוכל לדאוג לרמת חיים נאותה עבורך ועבור המשפחה שלך. את רוצה חברים, וגם אתה רוצה, ומשפחה, נכון?

כן, יצא לי להגיד חלק מהמשפטים האלה לתלמידים שלי, ואני מניח שחלקנו שמע אותם בתור תלמידים, וחלק מההורים אומרים את זה לא פעם, וזו מן מנטרה כזו שמובילה אותנו הרבה.
אנחנו חייבים לגדול. לגדול פירושו האוטומטי בחוגים רבים הוא להיות יציב. לכן המסרים שאיכשהו תמיד מוצאים את דרכם למקומות העמוקים ביותר במוח שלנו הם: לך תמצא תחום עיסוק שיעניק את היציבות הזו.

לאחרונה התחלתי לקרוא את "המקום הנכון" של קן רובינסון שתמיד משאיר אותי עם חומרים עמוקים למחשבה.
רובינסון מדבר הרבה על חשיבות החינוך ליצירתיות ולמציאת הקול הפנימי של כל אחד, קול אחת. הוא לא חוסך שבטו ממערכת החינוך הממוסדת שמתאימה למטרות המהפכה התעשייתית ולא לעידן הדינמי והקפריזי שבו משרות נסגרות בזו אחר זו בגלל תהליכים גלובליים, טכנולוגיים, אידיאולוגיים ועוד מילים מורכבות.

ואז עצרתי רגע לחשוב על אנשים שאני מכיר שממש נהנים במקום העבודה שלהם - שמבחינתם העבודה היא דרך חיים, ושמוכנים להשקיע רבות בעבודה, שחווים בה הצלחות ושחוזרים ממנה מועצמים הביתה - אל התא המשפחתי, אל החברים, אל מעגלי האהבה שלהם.
ככל שהעמקתי בזה יותר, בעיקר לאורך הקריאה, הבנתי שבעצם כולם - בצורה כזו או אחרת - מתנהגים כמו ילדים.

ארגז חול - אולי זה מה שאנחנו צריכים? (תמונה מתוך אתר Mako)

כנראה שבמצב הקיומי של הילדות נמצאת הרבה יותר אמת מאשר בעולם המבוגרים. הדברים יותר ברורים, יותר פשוטים, נטולי הגנות והבניות ופחדים. בילדות, עיקר העיסוק הוא משחק. משחקי קוביות, ציור בצבעים, משחקי מילים, בניית ארמונות בחול. כשחיברתי את האנשים האלה, אלו שנהנים ממה שהם עושים, פתאום הבנתי שאלו הם אותם אנשים שהעבודה שלהם עושה אותם לילדים, ושהם כמו ילדים בעבודה שלהם.

תחום העיסוק של אותן חברות וחברים הוא כמו ארגז חול עבור ילדים: זהו מרחב שבו הם חשים נוח לבנות ולהצליח, לא חוששים ליפול, מרחב שבו יש להם את תחושת העצמאות הזו שלא מבטלת אחרים ושמעודדת שיתופי פעולה. כמו ארגז חול, בעבודה הם יכולים להיות מי שהם - עם הצחוק והעצב, הם חווים משהו קדמוני של חדוות היצירה, משהו שמחבר אותם עם אותם רגעים של בנייה - אי שם בארגז החול בגן השעשועים הסמוך, או על חוף הים.

אז אולי מה שאני צריך לומר יותר לתלמידים הוא דווקא הדבר הבא:
אם עבודה אתם רוצים, שאפו למצוא עבודה שתאפשר לכם תחושת עצמאות ומרחב יצירה, כזו שתגרום לכם לשמוח ולתרום, כזו שלא תחששו להיות בה אתם בצורה הטבעית ביותר שלכם.

אז בקיצור,

תהיו ילדים - ולמדו כדי למצוא את המקום שיאפשר לכם להיות כאלו.







יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

לראות עולם - תמונות מעשייה בת שנתיים




אחרי שנתיים של "לראות עולם", המיזם המחבר בין מומחים למורים המלמדים בכיתות באמצעות שיחות ועידה, הנה כמה תמונות משיעורים שונים בבתי ספר שונים שקיימנו מורים נוספים ואני.
עד כה - תלמידים מ-24 בתי ספר ברחבי הארץ, מהקריות ועד אילת, שהשתתפו בפעילויות אשר צוות "לראות עולם" יזם, ארגן, קידם, לצד מקרים בהם מובילי פרוייקטים שהתקיימו בערים שונים פנו אלינו כדי לסייע ביצירת קשר עם מומחים, בניית מערכי שיעור והכנה פדגוגית לקראת המפגשים.

אז... הנה התמונות.

SpaceIL מתארחים אצל קובי שוורצבורד, תיכון ליאו בק
רועי ציקורל, יזם חינוכי ואחד מיוזמי "יום המורה" מתארח בשיעור היסטוריה, אורט רמת יוסף בת ים


שיחת סקייפ עם כיתת אזרחות, הכפר הירוק, אצל המורה לורן דגן

ד"ר תומר פרסיקו מתארח במסגרת "נוער שוחר מדע", אוניברסיטת תל אביב, המדריכה: לורן דגן

אסף פז, מנכ"ל Websem, מתארח בשיחת וידאו עם תלמידי בית הספר היסודי ראשונים בבת ים

ח"כ בועז טופורובסקי מתארח בשיעור אזרחות, מקווה ישראל, המורה: גלעד רביד

רועי קייס בשיעור אצל המורה לערבית יפעת אהרון, תיכון ברנקו וייס ע"ש רבין, מזכרת בתיה

ושוב רועי קייס, אורח מבוקש, הפעם בחט"ב בגין, אילת. המורה המארחת: טליה נגב
אירוח מורים בכיתה: טל בהרב מספר לתלמידי קרית חיים על המעבר מקריירה צבאית להיותו מורה לאזרחות

ד"ר יפעת ביטון בשיעור היסטוריה, אורט רמת יוסף בת ים



בית הספר היסודי באבו גוש במסגרת פעילות Schools online ביחד עם אופק מודיעין, מארחים את אורי פורשטט

בית הספר היסודי אופק מודיעין במסגרת פעילות Schools online ביחד עם ביה"ס היסודי אבו גוש, מארחים את אורי פורשטט

"ממיצוי למצוינות" - יום שיא במחוז ירושלים, פרוייקט בשיתוף עם מנח"י. תמונה ממפגש מרובה כיתות עם ניר גייסט, מומחה לאבטחת מידע


יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

הילדה שרצתה לעזור לעולם (פוסט באווירת ללא קפה על הבוקר)


באתי הפוך הבוקר.

בשעתיים הראשונות התחלתי בניסיון ללמד שיעור ביזמות וחשיבה יצירתית בכיתה ז'. זה היה רע, רע לתפארת: פתיחה מהוססת לקבוצה קצת תוססת ומעופפת ועייפה. בערך כמוני באותם הרגעים.

תכננתי א', ויצא אליף בטטה, ושיחת הוידאו שקבעתי לשיעור עם אורחת איכותית לא צלחה בגלל ענייני רשת שבה נפלתי זה לא מכבר.

אז בעצם אין לי שיעור לבוקר זה, וכעת הבה נחרטטה: נבדוק שיעורי בית משיעור שעבר שעבר שעבר, נשחק קצת עם המקלדת והעכבר, נספר כמה עובדות על הנעשה מעבר לים בניכר, ומפה ומשם מצאתי עצמי בודק מיפוי בעיות שכתבו התלמידים לפני שלושה שבועות.

הופה סטופה, בספרד או באירופה – יש לי התחלה לשיעור רציני ונשכני ונותרו עוד 30 דקות לסוף השיעור.
מבדיקה שביצענו, מסתבר שמרבית הבעיות והצרכים שמיפו התלמידים קשורים לחוסר בבית הספר: חוסר מתקנים, חוסר עניין, חוסר נייר טואלט בשירותים, חוסר התחשבות ועודף בדבר אחד – שיעורי בית.

או – אז איזה בית ספר הייתם רוצים? מה הייתם רוצים ללמוד? מה לדעתכם חשוב ללמוד?
אחרי 80 דקות של פיזור, פתאום כל המבטים היו דרוכים, שקט מוחלט בכיתה, וקשב ברמה מופתית.
אחד סיפר שהוא באמת אוהב מתמטיקה ומדעים מדויקים, ומיד חשתי כיצד הכתף שלי עוצרת את היד שלי רגע לפני שהלאטמה מעופפת לכיוון עורפו של הילד.
אחר סיפר שהוא רוצה חדר שלם להתאמן ולתרגל MMA וג'יוג'יסטו, ואחת אחרת אמרה שהיא רוצה להיות אדריכלית ומעצבת כי זה כל כך חסר, ואחד אחר ממש היה רוצה ללמוד קצת על היי-טק, כי זה גם אתגר מחשבתי וגם מכניס לא מעט מרשרשים לכיס.

שאלתי כל אחד מה היה רוצה ללמוד שוב, ואז תלמידה אחת, בחוצפה שאין כדוגמתה, מעיזה להסתכל לי בעיניים, ובצורה מאוד פשוטה ותמימה כמו שרק ילדה בת 12 וחצי יכולה לומר, חותכת את האוויר בסכין ומטיחה בי: אני רוצה לעזור לאנשים. איך לומדים את זה?

שתיקה מצדי.

ועוד הוסיפה החצופה: כן, כשהייתי קטנה רציתי לפתוח בית יתומים.

ואני בוהה בילדה, אך בתוך תוכי משהו רוצה לדפוק את הראש בקיר בזעקה: מה?!
יא חביבתי (עם ב' דגושה ושווא ב-ב' השנייה), אני מורה כבר 4 שנים, ובכיתה ז' את צריכה לחשוב על עבודת שורשים, על ריקוד בחוג ג'אז מודרני או כל שם של חוג שחולב כסף מילדים עם חלומות, לחלום על בת מצווש ולחשוב שהילד עם השפמפם המבצבץ והקול המתחלף נראה לך מאוד מעניין דווקא, לדבר עם החברות שלך על המסיבה בבית של ו...

במקום כל אלו אמרתי לה ש-4 שנים אני מורה, חטיבה, תיכון, יסודי, גן, אינקובטוריה, ומעולם לא שמעתי ילד מתבטא בצורה כל כך ברורה על טוב לב כל כך פשוט.  

מה שהכי מצחיק הוא שאת הדבר הזה שאת רוצה ללמוד – לא מלמדים בבית הספר כמקצוע. יש מתמטיקה ותנ"ך והיסטוריה ולשון וערבית וחינוך פיננסי, אמנות וכלכלה, ביולוגיה וכימיה ותיאטרון ואפילו ימאות.
יש שלוש יחידות, וארבע, וגם חמש. אפילו 7 יחידות באנגלית ו-10 במחשבים; יש מיצ"ב ופיז"ה ופרוייקט גמר, יש סייבר ומחשבים ותושב"ע ואמנות פלסטית, והיפ-הופ וברייקדאנס, ולימודי קודש וחול, ו...  

אבל... אין.

מקצוע שנקרא "עזרה לאנשים" אין.

במחשבה שנייה, מזל שהיא אמרה את זה בשיעור יזמות.

אחרי שיעורי היכרות ומבוא, חגים ואירועים – עכשיו התחלנו את השנה באמת.

וממש רציתי להמשיך אבל הצלצול הגיע, ואני נזכרתי שאני ממש חייב קפה.



יום שבת, 13 בספטמבר 2014

על הצלחה, מזל, אומץ ומה שביניהם (מחשבות בעקבות "מצוינים" של מלקולם גלדוול)

היי לכולם,

בזמנים כאלו של תחילת השנה, איפשהו בין ה-01.09 לבין ראש השנה, כשמתחילה שנת הלימודים ואלפי קלישאות חינוכיות עפות באוויר, סיימתי השבת לקרוא את הספר "מצוינים" של מלקולם גלדוול.
אחרי "דוד וגוליית" שלו, הבנתי שאני מתחבר לסגנון הכתיבה, ו"מצוינים" בא לי בקטע טוב.
עם תחילת השנה, גלדוול, בסיפוריו, נתוניו וטבלאותיו הלא-מתישות-ודווקא-מסקרנות, החזיר אותי לנקודות ולשאלות שאולי קצת כהו במרוצת הימים והכניסה לשגרת ההוראה.


"מצוינים" שב ומציג את אחת השאלות החינוכיות הגדולות ביותר: למי או למה ניתן לייחס את הצלחתם של יחידים או קבוצות? האם מדובר בעניין של עבודה קשה, או שפשוט הכל עניין של מזל?

תזמון זה עניין של טיימינג
אחת הנקודות הראשונות שמציג גלדוול טוענת שלעיתוי לידתם של אנשים מסוימים יש השפעה מכרעת על יכולתם להצליח. כך מציג גלדוול את רצף תאריכי הלידה של גדולי פורצי הדרך בתחום המחשבים בדורנו, לרבות ביל גייטס וסטיב ג'ובס, שמסתבר שנולדו כולם בחציו הראשון של העשור השישי (שנות החמישים) בארה"ב. הוא טוען שתקופת לידתם התאימה ליציאת המחשבים הראשונים עת היו צעירים פרועי שיער בקולג'. אם היו נולדים מוקדם יותר, כבר היו מוצאים עבודה, ואם מאוחר יותר, היו נישאים על כתפי אחרים.

דוגמה אישית
דוגמה אחרת שצדה את זכרוני מדברת על הצלחתם של סוחרים יהודים בניו יורק של שנות ה-20 במאה ה-20. לדבריו, סוחרים אלו, בעיקר בתחום הביגוד, הגיעו לניו יורק כשהחל לעלות הביקוש לביגוד מסוגים שונים, והביאו עמם את הידע שנרכש במסגרת החיים היהודים באירופה. היהודים, שהגיעו לחפש מקום טוב יותר והגיעו בחלקם חסרי כל, השתלבו היטב בתחום. הצלחתם השפיעה מאוד על ביתם. הדור הבא התחנך על ערכי היוזמה והתעוזה, העבודה הקשה וההתמדה, וכך בדור השני והשלישי צמחו יהודים רבים במקצועות כגון עריכת דין, רפואה ובקיצור - מקצועות שיוקרה ושכר נאה בצידם.

נגישות משאבים - 10,000 השעות
גלדוול מזכיר לאורך הספר מקרים שונים שבהם העובדה שלאדם מסוים הייתה נגישות לפלטפורמה שבה יכול היה לפתח עצמו, הייתה השפעה עצומה על חייו. זה נשמע ברור, אבל קחו משהו שנראה לנו לעתים טריוויאלי: מגרש כדורסל ליד בית של ילד שחולם להיות שחקן, שבו הוא יכול להתאמן שעות; מועדון מחשבים ליד בית של ילד שחולם לפתח את התוכנה הבאה; דוגמת ה"ביטלס" שמצאו לעצמם מועדון בגרמניה, שבו התאמנו והשתפשפו עד שהפכו להיות חלק מההיסטוריה. גלדוול גם מציין שעל פי מחקרים שונים, כדי להפוך להיות מקצוען יש צורך ב-10,000 שעות. לא פחות. כיצד צובר ילד - תלמיד, 10,000 שעות?

טיפוח אכפתי מול בחירה טבעית
חוץ מזה, גלדוול מתייחס לברור מאליו - גישת החינוך מהבית, כגורם ראשוני להתפתחות, כידוע. הדוגמה הבולטת שלו היא כריס לאנגן, אדם בעל איי.קיו 195, הנחשב לפנומן בכל תחום, אך כשל באוניברסיטאות השונות ונחשב להחמצה בעיניו ובעיני רבים אחרים. לאנגן גדל במציאות קשת יום, בה הוריו - מי שנכחו בתפקיד זה לפחות - השאירו לגורל ולכריס למצוא את מקומו בעולם. לעומת זאת, מציג גלדוול סיפורים על חשיבות הדחיפה מהבית, החינוך לשאול שאלות כשצריך ולקדם את עצמך, מה שהוא מכנה "טיפוח אכפתי". המציאות הברורה של בית מקדם מסופרת אצלו בדרך מעניינת.

מקום החופשה והשפעותיה
אחת הנקודות היפות ביותר שתפסו אותי הייתה הנקודה הבאה: כשיש בעיות בתוצאות מבחני Timss או פיז"ה וכאלה, או משהו שמציג שוב את קיומם של פערים חברתיים גדולים בחינוך, אנו כמובן רצים להטיח את האשמה במערכת, במורים וכו'. גלדוול דווקא טוען שחופשת הקיץ הארוכה, במידה רבה אחראית להחזרת המצב לנקודת האפס, ולהידרדרות רמת התלמידים. באופן מסוים זה מזכיר לי את התפיסה שאומרת, ששיעורי בית רק מרחיבים את הפער הסוציו-אקונומי הקיים, כי הם הופכים את הבית הבעייתי ממילא לחלק קריטי מתהליך הלמידה, ותולים בו את ההצלחה של התלמיד, במקום להשאיר את העבודה בתוך בית הספר. גלדוול טוען שחופשת הקיץ טובה לילדים הנהנים מטיפוח אכפתי, אך גרועה לאלו שלא.

ויש עוד לא מעט נקודות מעניינות שהוא מעלה בספר, כמו ההצלחה של דור המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, והשפעת ההקשר התרבותי על הצלחה ו.... כדאי לקרוא, לא אצליח לגעת כאן בכל.

אחרי ספר כזה אי אפשר שלא לתהות:
ייתכן שהצלחתנו תלויה הרבה יותר במציאות שאליה נולדנו, האנשים והתהליכים אליהם נחשפנו, מאשר בעשייה אישית. מעבר לכך, אם חוק 10,000 השעות אכן נכון, אז הרי כבר מראש בתי הספר מוותרים על מתן המרחב לתלמיד לרדוף אחרי החלום שלו. לכל היותר הם יאפשרו לו לטעום, ומשם להחליט מה הוא רוצה (והלוואי שגם זה יקרה, ברוב המקרים המטרה היא לגרום לתלמיד לעמוד במסגרת, ופחות לזהות באיזו מסגרת הוא רוצה לעמוד). חוץ זה, במגבלות הקיימות ייתכן שהמורים ובתי הספר בסך הכל עושים את הנדרש. הם מנסים לקדם את התלמידים עד כמה שניתן במסגרת הזמן שהתלמיד אצלם, מתוך ידיעה שהחופש יטשטש הכל.

אבל יותר מכל גורם לי הספר לחשוב על היבטי "הלמידה המשמעותית": אם הכל נכון וההצלחה שלנו היא ברובה עניין של תנאים שאליהם נולדנו, הרי שמטרת החינוך המרכזית על פי גלדוול היא לפתח אצל התלמיד את היכולת לזהות הזדמנויות לצד אומץ כדי לקחת אותן בשתי ידיים. טכנולוגיה לא בהכרח תציל את ההוראה, וגם לא שינוי כל הפרדיגמה בהכרח, או ביטול כל הבחינות, או הסרת כל האילוצים וקיום דיונים סוערים על נושאים פוליטיים וכו'. כל אלו יתלוו לעשייה החינוכית, אך ייתקלו במזח הציניות של התלמיד שאינו מאמין בעצמו, ובטח שלא במערכת; אותו תלמיד שכל פעם שנותנים לו שיעורי בית כבר יודע שהנה הוא מאבד את הכיתה; אותו תלמיד כשנותנים משימה לבצע על מחשב או טאבלט חושב בכלל מתי יראה ארוחת צהריים. במציאות כזו, הקושי להיות אמיץ גדול, ובהיעדר דמות הנוקטת "טיפוח אכפתי" במשך כל חייו, כל להטוטי הלמידה המתקדמת יהיו כקליפת השום.

אם תרצו, ייתכן שהפרשנות החינוכית לספר מציבה למורה-מחנכ/ת אתגר קשה יותר - סיוע לתלמידים למפות הזדמנויות בחייהם ומציאת הכוחות בתוך התלמיד שיאפשרו לו להיות אמיץ מספיק כדי לקחת אותן.
אולם כולנו יודעים שחינוך אמיתי הוא רובו כמעט ככולו דוגמה אישית. אם זה המצב, האם יצליח/תצליח המורה להיות דוגמה לזיהוי הזדמנויות ואומץ לקחת אותן? זהו אולי, האתגר האמיתי. 

שבוע טוב.

יום שבת, 2 באוגוסט 2014

אפשר לבחור


אפשר לבחור.

לקח לי הרבה זמן לנסח את זה.

אפשר לבחור.

גילויי השנאה ההדדית לאחרונה על רקע המבצע וכל זה גרמו לי לחשוב לא מעט. 

אפשר לבחור.

אני מאמין שהגזענות הזו היא בעיקרה תוצר חברתי: פערים רגשיים - חברתיים – כלכליים – חינוכיים משפיעים על תפיסת עולם של קבוצה מסוימת בקרב נוער וצעירים בישראל. המציאות שבה הם חיים, מציאות של הישרדות יומיומית והיעדר דמויות משמעותיות בחיים, או העובדה שהדמויות המשמעותיות אינן דוחפות אותם לכיוונים חיוביים (בלשון המעטה) יוצרת הישאבות למקומות קשים. הרצון התמידי להיות חלק מאותו קולקטיב ישראלי צבר נתפס תמיד דרך הקריאה ההישרדותית של המציאות אצלם, דרך הרצון לפרוק מתחים: במקום לראות בשירות צבאי משמעותי חלק מנתינה ארוכה לקהילה, חלק שנובע מתוך אהבה לחברה ולא משנאה לאויב, קל מאוד לנוער ולצעירים לפרש זאת אחרת. 
אפשר להבין אותם. אי אפשר לקבל את המעשים שלהם.

אפשר לבחור.

מי שמקבל בהבנה את מעשיו של חמאס ברצועה עזה, ומגדיר אותם כנובעים ממצב של אין מוצא מבחינת האוכלוסיה הפלסטינית, שמדובר בתוצאה של גורל שנכפה על ידי ישראל – מצדיק באותה מידה את גילויי הגזענות הקשים שאנו עדים להם לאחרונה בתוך ישראל שנובעים ממצוקה חברתית. מי שדורש מהממשלה לשים סוף לתופעות המכוערות הללו שמאיימות על החברה ועל השיח התרבותי והסובלני – ויפה שעה אחת קודם, צריך באותה מידה לדרוש עמדה תקיפה נגד מי שבוחר בטרור. 

וכן – אפשר לבחור.

חמאס, כאג'נדה מדינית, בחר במוות. הוא רואה בו ערך. ערך לעצמו, וגם ערך חינוכי. לא סתם בעצרות המוניות של התנועה מנחים מנהיגי חמאס (כמו חזבאללה) את ציבור התומכים לצעוק "מוות לישראל, מוות לארה"ב". אולי תראו אצלנו דברים כאלו ברחוב, לצערי הרב מאוד המנהיגים שלנו עדיין לא יצאו באופן גורף נגד – אבל נסו לחשוב כעת על ראש ממשלה בישראל צועק "מוות ל..." במועל יד בפריים טיים. קיבלתם חלחלה? נכון. גם אני. כאן זה לא קורה, זו לא השפה. כל מחנך יודע ששפה בונה מציאות. וכן, גם את המילים...

אפשר לבחור.

הבחירה של ישראל מאז ימיה הראשונים הייתה בערך החיים. מסמך הכרזת העצמאות של ישראל קורא לשלום לכל עמי האזור ולתושבי הארץ. ישראל בחרה לשייך עצמה למחנה הדמוקרטי. יש אתגרים לדמוקרטיה (לצערנו אנו רואים אותם היום), אבל זה השדה שאנו בחרנו בו כמדינה, עם כל הקשיים. זה כתוב בפסקי דין של המדינה, זה נאמר בהצהרות מנהיגים, זה בא לידי ביטוי בכמות מערכות הבחירות ובמצעי מפלגות – מ"הבית היהודי" ועד רע"מ – תע"ל, מ"ישראל ביתנו" ועד "יהדות התורה". זו – עדיין – המערכת הערכית שבתוכה אנו פועלים, לצד היהדות כמובן – ואנו בוחרים לחיות עם הסתירה הזו. למילה הכתובה יש ערך, ובוודאי ברמה המדינית, כל אחד יודע שאת המילים, ובעיקר במישור הציבורי...

צריך לבחור.

וגם חמאס בחר. שם התנועה, חמאס, היא בחירה ב"התנגדות" כבסיס הקיום. ללא אויב חיצוני, אין לחמאס קיום. השירות לאזרח הוא משני, והמטרה העיקרית גלומה בשם. באמנה שלו בחר חמאס במילים הקוראות להשמדה של ישראל. האם ראיתם מסמך משפטי מכונן של מדינת ישראל שקורא להשמדת מדינות או עמי ערב?
תנועת האם של חמאס, האחים המוסלמים, בחרה במשענת הנאצית בשנות ה-30, ומכאן גם התפתחותה המהירה והגעתה של האחים המוסלמים לרצועה בשנות ה-30, בניסיון גרמני לערער את היציבות הבריטית במזה"ת. ידוע כי בריחתו של המופתי חאג' אמין אלחוסייני לאחר כישלון המרד הערבי הגדול הייתה ל... גרמניה הנאצית. לא סתם היו תקופות שאחד הספרים המצוטטים על ידי אנשי חמאס היה "הפרוטוקולים של זקני ציון". עלילת הדם שהופצה בתקשורת הפלסטינית הרשמית בשנת 2000 לפיה יהודים אופים את המצות של חג הפסח מדם של ילדים מוסלמים מקורה בעלילת דם בת מאות שנים שהגיעה מאירופה, והוכנסה למזרח התיכון הודות למאמצי תעמולה נאצים – בין היתר. תגידו, מתי ראיתם עלילות דם ברמה הזו משודרות בפריים טיים אצלנו?

גם את זה, אפשר לבחור.

כמורה לאזרחות, כמה רבות הפעמים בהן דיברתי עם התלמידים שלי על חופש הבחירה, על המחשבה והמעשה, על צמצום והרחבה ועוד כל מיני הפכים כאלו ואחרים; על היכולת להכריע מי יהיה ראש הממשלה, על היכולת והצורך לנקוט עמדה – פשוטה או מורכבת יותר – ולא לחשוש לבטא אותה. לפני כמה ימים כ-20 אזרחים עזתים בחרו למחות נגד חמאס על מדיניות המוות שלו ברצועה. הם קיפחו את חייהם באותו הרגע. 
שם אי אפשר לבחור.

אז כשאגיע לכיתה באחד בספטמבר, אגלה הבנה כלפי צורות שונות של סבל, אקשיב לקשיים, לעצבים, לתלונות, לכאב האישי שיוצא בצורת שנאה. אספר לתלמידים גם את הסיפור שלי, אקשיב לשלהם, ואציג את הסיפור שלנו – הישראלי (הדתי, החילוני, החרדי, העולה מאירופה והעולה ממדינות ערב, העני, העשיר, השמאלני והימני), שמתכתב עם סיפורים נוספים באזור (הפלסטיני, הסורי, המצרי, הירדני), שמתכתבים עם אלפיים שנות. כן, אלפיים שנות. יש עוד המון שפועלים כמוני, ואני יודע את זה. אני מקווה מאוד ומאמין שיש מי שעושה את זה גם שעה נסיעה מבית הספר שלי לכיוון דרום, ולכיוון מזרח, מורה או מחנכת בלב האוכלוסיה הפלסטינית. את אלו נעשה, ביחד, כדי לפעול מול מחשבה של שנאה.

אולם מול מעשים של שנאה, פועלים בדרך אחרת. ללא סובלנות. גם מול "מיני שנאה" (בכוונה במרכאות) כמו הפגנות אלימות של אנשי ימין קיצוני (אפילו לא ימין, פשוט חבר'ה אלימים). מי שמאמין שצריך לפעול נגדם, צריך להאמין שקל וחומר - יש לפעול גם נגד ה"מגה-שנאה": חפירת מנהרות תופת, ירי אלפי רקטות על ישובי ישראל, בחירה במוות כבחירה אסטרטגית רעיונית, וכמובן – רק לא לשכוח - להפריד בין אלו שבחרו בדרך זו, לבין אלו שלא.

וכן, כשאיכנס לכיתה אנסה ככל שאוכל להנחות את התלמידות והתלמידים לחפש את אלו שבחרו אחרת. ובכלל, לא רק ברמה האזורית. גם ברמה הכיתתית – להעצים את אלו שיכלו בקלות לבחור בדרך אחת, אך בחרו ללכת בדרך אחרת, טובה יותר ולרוב גם קשה יותר, לא לפחד להעמיד מראה מול התלמידים גם ברגעים קשים, להזכיר להם שיש בידם את היכולת לבחור, ולדרוש מהם לעשות זאת, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות שמהן באו - למען עצמם, למען עתידם, למען עתידנו.

כי אם אפשר לבחור,

חובה להאמין.

יום ראשון, 13 באפריל 2014

האם הדרך אל האושר מתחילה בפסח? (או: חג פסח כשר ושמח!)


ביום הכיפורים (ולא רק, אבל זה מסתדר עם התזה תכף תבינו) הבטחתי לעצמי שאהיה קצת יותר סבלני, ושאתחיל לשחות על בסיס יומי, ושאקדיש יותר זמן לעצמי ולקרובים לי, ושאתקן את המתלה של הוילון באמבטיה, ועוד הרבה דברים כאלו ואחרים שהבטחתי לעצמי שאעשה, ובסוף... צניחה על הספה, ארוחת ערב, קצת מבחנים, הכנת היום של מחר ו...

שיט! 06:30?!?! צריך להתארגן לעוד יום.

לא אחת קורה לי, ואני מניח שלכולנו, שאנחנו מבטיחים לעצמנו דברים שכבר ברגע ההבטחה אנחנו יודעים שלא נקיים, או כבר מתייאשים, ואם כבר הצלחנו לעמוד בזה זה מחזיק זמן קצר, כי לא באמת כיוונו את עצמנו להפוך את ההבטחה להרגל, לשגרה. במילים אחרות, אנחנו לא באמת לוקחים על עצמנו את האחריות לשינוי מהותי, אלא מניחים שניתן להוסיף את הכל מבלי לשנות דבר – לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אוקיי... אז...איך כל זה קשור לפסח?

אפשר להסתכל על המשמעות של פסח לאו דווקא כחג מנותק, אלא בהקשר שלו למעגל חגי השנה – כאשר כל חג מסמל נקודה בתהליך התפתחותו של האדם באשר הוא. אני מניח שאני לא ממציא את הדברים והם וודאי נכתבו איפשהו מתישהו, אבל אנסה להציג אותם בשפה פשוטה יותר. אם יש מקור שמדבר על כך אשמח אם תפנו אותי.


בקיצור, נתחיל עם פסח. בפסח אנחנו דשים ומספרים כל כך הרבה על היציאה מעבדות לחירות, אך העיקר שכתוב בהגדה הוא ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ובעצם, למה יצא? צריך לומר "יוצא", הרי לכל אחד יש את המצרים הפרטית שלו, את הצרה הפרטית שלו שגורמת לו לחפש פתרונות והסברים, וכן כתוב "מן המצר קראתי י-ה" (תהלים, קי"ח, ה).
תהליך שינוי של אדם אינו מתחיל ונגמר בבקשת הסליחה ביום הכיפורים, אלא הרבה לפני כן – בבירור עמוק עם עצמו מהו "הטבע" שלו שאליו הוא משועבד, שממנו הוא צריך לצאת לחופשי, למצוא את חירותו. זה חתיכת תהליך שבו כל אדם צריך לחשוף את עצמו, לנקות ולהסיר הרבה דברים שאינם רלוונטיים לעניין ומסיחים את הדעת (כמו החמץ שאנחנו מתנקים ממנו). פסח, אפוא, הוא השלב הראשון, אולי החשוב ביותר – שלב זיהוי הבעיה.

השלב הראשון - פסח: זיהוי המצרים שממנה צריך לצאת


אך לאחר שזיהינו את הבעיה, כיצד נלמד מה לעשות איתה? איך אמורים לפתור אותה? היכן יושב הידע כיצד יש לטפל באותו "טבע" שלעתים אנו טובעים בו? כאן נכנס לתמונה חג מתן תורה, או במילים אחרות - שב ולמד את הבעיה שלך. חפש במקורות דברים הקשורים לבעיה הזו, הקדש את הלילה כולו ללימוד ולליבון הסוגייה הזו שנקראת "הטבע" שלך, והכן את עצמך לקראת השלב הבא. חג שבועות, בהקשר זה, הוא בעצם חג סקירת הספרות וחקירת הבעיה לעומקה. ביהדות, מן הסתם, הספרות המחקרית היא התורה (וציניות הצידה לרגע, במתוטא).

השלב השני - שבועות: שלב בדיקת הבעיה בספרות התורנית בחברותא


כעת, השלב הבא הוא שלב היישום בשטח – יום הכיפורים. כעת, לאחר קיום אמיתי של שני השלבים הראשונים, ולאחר תקופת הכנה של סליחות וימים נוראים, אפשר אולי לקוות לפתרון יותר מושכל, כזה שהוא לא אינסטנט, כזה שלא מסתפק בהתנצלות על דברים שיחזרו על עצמם. מבחינה זו, דווקא יום הכיפורים לא אמור להיות יום של פרישות, יום של ניסיון להתחבר לעולמות עליונים באשר הם. אולי, "המתחבר" לעולמות עליונים ביום כיפור בלבד מחמיץ את העיקר. עיקרו של יום הכיפורים הוא המעשה המושכל, התיקון ברמת הפרקטיקה בין אדם לחברו ולמקום לאחר תהליך עמוק של בחינה עצמית, תהליך שהחל שפסח, המשיך בשבועות – ומגיע לשיאו בשעת הנעילה.

השלב השלישי - יום הכיפורים: שלב התיקון בשטח


והשלב האחרון, לאחר שפתרנו את העניין – בהנחה שאכן הצלחנו להגיע אל השורש ולשנות משהו בעצמנו – לצאת מהמצרים הקטנה שלנו, כעת הגענו אל חג סוכות.
הסוכה עצמה מסמלת את הנוכחות הארעית של האדם בעולם, את העובדה שהכל חולף. למרות הקושי האדיר שבסופיות שלנו, הרעיון הוא שהסוכה צריכה להיות מקושטת ומלאה בשמחה. אולי החיבור לשלושת השלבים הקודמים אומר שאדם אשר מצליח לעשות שינוי אמיתי בטבעו, יזכה למנוחה ולנחלה כבר בעולם הזה (לגבי עולם הבא, לא יודע אם קיים או לא) – העולם שאותו מסמלת הסוכה.

שלב רביעי - סוכות: אם התהליך נעשה נכון, האושר מובטח כבר כעת

ומכאן חשיבותו הרבה של פסח – הוא השלב הראשון ואולי החשוב ביותר מבין ארבעה. תיקון אמיתי לא יכול להתבצע רק ביום הכיפורים. אלו המותחים ביקורת על ההתחסדות ביום הזה צודקים לגמרי. אבל כאן אנו רואים משהו אחר: תהליך הבחינה והשינוי הפנימי מתפרש על גבי מרבית השנה, והוא עמוק ונוקב הרבה יותר. ראשיתו בבירור אישי רציני, נטול אגו, נטול חמץ. באופן די משעשע, נראה כי האדם נדרש למצוא את המצה שבתוכו, את "האני" הפשוט ביותר שלו, ומשם לצמוח. 

סתם תמונה מגניבה של נוף אביבי כדי לתת וייב טוב לפוסט

אני מאחל לכולנו חג פסח כשר ושמח, חג שבו – אחרי הוצאת החמץ מהעבר והורדת המטענים – נדע לזקק ולזהות את הטוב והאור שבנו ולהעצימו – לצד המצר שלנו, המצרים שלנו, שממנה נצא למסע של בחינה ושינוי, שיהיה עבורנו תהליך משמעותי – כזה שבסופו נוכל להסתכל לאחור ולהיות שמחים בדרך שעשינו, וכך גם מאושרים בחלקנו, בגלגול הזה, איש איש בסוכתו, תחת גפנו ותאנתו.


חג שמח. 


יום שישי, 4 באפריל 2014

החינוך כהארת שוליים


כן. בדיוק. תשאיר שתי שורות בסוף, אני חייב להמשיך הלאה. תשלים מרועי אחר כך. יש לנו מבחן בעוד שבוע, ואנחנו חייבים לסיים את הנושא הזה.

"אבל המורה, מה זאת אומרת שבן גוריון השתמש בתמונות של עקורים כדי להקים מדינה? זה לא בסדר..." (תלמידה א')

"מה לא בסדר? יש לך הזדמנות להקים מדינה וצריך לנצל אותה וצריך שיאהבו אותנו באו"ם בשביל ההצבעה" (תלמיד ב').

נו, למה דווקא עכשיו אתם גוררים אותי למקומות המעניינים האלה? יש מבחן!


תומר, ברוך הבא לתיכון. כן, בשנה האחרונה עברתי ללמד בתיכון, וכך יצא שאני מגיש לבגרויות באזרחות ובהיסטוריה. פתאום, אחרי שנתיים שבהן קיבלתי קווים מנחים ללמידה בחטיבת הביניים לצד הרבה חופש פדגוגי, יש לי תוכנית כמעט לכל שיעור ולכל דקה בכיתה. יש X זמן ו-Y נושאים, ואני בכלל גרוע במתמטיקה.

ואני נכנס לכיתה ומתחיל ללמד, עם הכתבה ועם סרטונים ועם מצגות ומידי פעם עם כלים שיוכלו לעזור להטמיע את החומר וללמד קצת אחרת... ועדיין, אין זמן, אנחנו תמיד מאחור. וככה כולנו, כל הצוות, עובדים ביחד כדי להספיק. וצריך גם לתרגל... ובכל זאת, אתה לא מוכן לוותר על הכיף שבהוראה, על הרגעים שבשבילם הגעת לכאן מלכתחילה.

איפה זה מגיע?

כשמדברים באזרחות על אפלייה בעיר אחרת כלפי עולי אתיופיה, והתלמידים מספרים שגם אצלם בבית הספר ליד הבית זה קורה, ומספרים איך הפגינו להם מול בית הספר ושהם זוכרים את בתור ילדים; כשמדברים על מאבק צמוד ומאבק רצוף – ותלמיד אומר שהוא שמע פעם שגם אם הורגים למטרות הגנה עצמית זה חטא, לא משנה את מי... לך תסביר לו שאיזה יהודי אחד חשב ככה פעם והקים זרם דתי חדש, שהיום אסור ליהודים של היום לדבר עליו; כשתלמידים מתחילים לשאול את עצמם איך רבנים התמודדו בשואה; ובדילמה בין עולם ההורים שפחדו מהמרד בגטו, לבין עולם תנועות הנוער שבחרו כדרכו של עולם בדרך המרד, ומרדו בהורים ובנאצים ביחד – וכיצד פתאום אתה מגלה בכיתה שלך מי נוטה לתמוך בעמדת ההורים כי הוא מתפקד כמו הורה בבית, לעומת אלו שנוטים לבחור יותר בדרך האלימות ובעצם מבטאים את השנים האלו בחייהם.

ואז אני שואל את עצמי, היכן באמת מתקיימת הלמידה המשמעותית שכולם מדברים עליה? האם במרכז או שמא בשולי הדברים? האם בכלל השוליים הם המרכז?

ואני חושב על יוסי, המחנך כלי, המורה הדתי חובש הכיפה שבשיעורי מחשבת ישראל סיפר לי על העובדה שישו (אז למדתי שקראו לו ישוע) היה בכלל רב יהודי שהופיע בגמרא ובדרך ניפץ לי את החשש היהודי מ"האיש ההוא"; ועל מורה אחרת לתנ"ך, כיתה ח', שבמהלך שיעור על הדרמה בבית המלוכה של דוד, עצרה באמצע הכיתה, בדיוק לידי – בוהה בפרצוף חושב על הקיר ואומרת לעצמה ולכיתה: "תכל'ס, דוד היה מלך מניאק", ובבת אחת, לאחר התדהמה שלי, שינתה לי את דרך ההסתכלות על הדמות שתמיד אמרו לי שהיא סמל היהדות, ובאותו הרגע למדתי שכולם בני אדם.

והיום מדברים על דרכי הערכה אחרות, על מטרות אחרות של ההוראה, ואני תוהה אם זה באמת יוביל ללמידה משמעותית. הרי בהינתן מטרות נגזרות משימות שיש למלא, ומכאן גם דברים שאינם רלוונטיים לתהליך והארות שוליים ש"מפריעות" אך מתבלות את תהליך הלמידה...
אז נכון שמצד אחד אי אפשר ללמוד בלי להשלים תהליך, ואי אפשר את הכל בבת אחת, אבל חשבו רגע – כמה דברים אנו מחמיצים לעתים בדרך.

ובכלל – אולי כל מהות החינוך היא השוליים, שהם בעצם המרכז: האופן שבו אנו מתייחסים לאמירות אגב של תלמידים, איזה מודלינג של מבוגרים אנחנו עבור אותם תלמידים מעבר לכמות המילים שאנו כותבים על לוח או במצגת או במחברת, האם אנו נוקטים כבוד כלפי התלמידים באותה רמה שאנו דורשים מהם, ובאילו נקודות אנחנו יורדים לרמה שלהם ומתנהגים בדיוק כמותם.
אולי זה כל מה שמעבר למילים שנכתבות על הלוח. אולי חינוך מוצלח הוא בדיוק חינוך מאיר שוליים: כזה שמצליח להוציא את התלמיד מעצמו, שמאיר עבורו את הפינות הבעייתיות בחייו וגורם לו לראות דברים אחרים מעבר לו עצמו. אולי תלמיד שפתאום רואה שמורהו לא נוהג על פי אמות המידה שהוא מטיף אליהם, או להפך – שמבין את ערכו של המורה בחייו, ומורה שמבין את מהותו של התלמיד כאדם – האין "השוליים" האלו הם המרכז?

אולי, החינוך הוא הניצוץ שמתרחש בשולי העבודה המערכתית, הרגע שבו משהו מבזיק כאשר אתה מנסה לעבוד על משהו אחר, הרגע שבו אתה בורח ממטרותיה השגרתיות של השגרה היומיומית לכמה רגעים של הסתכלות אחרת על המציאות...

בעצם...

כמו הפוסט הזה.  

שבת שלום.