פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום רביעי, 28 בינואר 2015

לראות עולם – פוסטיפים למומחה ולמורה


אז אחרי שנתיים וקצת של פעילויות וידאו בהשתתפות תלמידים מ-24 בתי ספר, מהם כמעט 70 שיעורים שביצעתי אני עצמי (שחלקם היו טובים, חלקם מצוינים, חלקם בסדר וחלקם טעוני שיפור), שאבתי משוב ממורות ומורים, מתלמידים ותלמידות - להלן כמה טיפים שאני מאמין שיוכלו לסייע לכל מצטרף למיזם – מורה יוזמ/ת או מומחה שרוצה לתרום מזמנו.  


טיפ 1: כל המוסיף – גורע!

אני רוצה להשתמש בטכנולוגיה כי זה מרגיש לי מתקדם, ואני רוצה להרגיש שאני מורה מתקדם. זה גם טוב לבית הספר (שיווק וכאלה). יופי. אז למה שלא אשנה את אופי השיחה? אוסיף כמה גאדג'טים טכנולוגיים שאני מכיר? מה כבר יכול לקרות?

לדעתי - לא כדאי.

צריך לזכור שמה שחשוב הוא הפדגוגיה, לא הטכנולוגיה. השינוי הקטן שנבצע ישפיע על משתנים רבים, והדבר החשוב באמת הוא להשתמש בצורה פדגוגית נכונה בכלי שיחות ועידה. בנוסף לכך, האורח שלנו צריך להתרגל למשהו חדש שלא הוסכם איתו מראש. בנוסף הדבר גם עשוי לשנות את כל החוויה הפדגוגית. כדי להצליח – שמרו על פשטות השיחה.  שאלות – תשובות, יחס אישי, שיח על חלומות, המחשה – זו מטרת השיחה האמיתית.  




טיפ 2: אפס שינויים במהלך השיחה
במסגרת כל ההדרכות אונליין שקיימתי, תמיד אני מדגיש את חשיבות ההכנה הטכנית לקראת השיחה. אם אנו מקיימים את השיחה ב-Gmail, יש חשיבות יתרה להכנה מוקדמת ולאפס שינויים במהלכה. הדבר הוא כך מהסיבות הפשוטות הבאות:
  1. היכרות מוקדמת: שיחת Hangout מתקיימת דרך חשבונות המכירים האחד את השני. אם תחליפו חשבון "רק לצורך השיחה", נדפקתם. החשבון של האורח שלכם לא מכיר את החשבון החדש, ואז זמן המפגש יהפוך לזמן בדיקה טכנית.
  2. השתמשו במחשב אחד: אל תחליפו מחשב לצורך השיחה. למה? כי ה-Hangout  יצטרך להתקין את הפלאגין וייקח לכם בערך 5 דקות לעשות את זה. עד שהשיחה תתחיל – איבדתם את הקשב של הכיתה, עצבנתם את האורח, קיצרתם את משך המפגש, והכל – סתם כי אמרתם לעצמכם: נו טכנולוגיה, מה כבר יכול להיות?

טיפ 3: האינטראקציה במרכז!
נכון, בתור מורה חשוב לך שהאורחת X  תציג את משנתה לכיתה, וחשוב להקדיש לזה הרבה זמן מהשיחה. היא מדברת על מסרים גבוהים, עולם תוכן מופלא ואתה מרגיש נהדר עם עצמך. אולם  אם תפנה את המבט אל התלמידים, תראה שאחרי 4 וחצי – גג 5 דקות – הם כבר לא עם האורח. הם מתחילים להימרח על השולחן, מסתכלים על הקירות. אם תשאלי אותם הם יגידו לך – היה בסדר, אבל הוא חפר!!! ו/או לא שאלנו אותו כלום או פשוט – היה משעמם. זה בסדר, וקורה לפעמים ולא תמיד אפשר להתאים את נושא השיחה לכל תלמיד/ה (אם כי זו השאיפה).

אולם יש דרכים לשפר ולערב אותם בצורה טובה יותר. הנה שתי הצעות.    
  1. הקצאת זמן לשאלות: חשוב שגם את/ה המורה וגם את/ה האורח/ת תבינו שהתלמידים צריכים לבטא עצמם בנוגע למסר שאתם מעבירים. זוהי לא הרצאה. זו שיחה. זה מפגש. הגדירו זמן לדברי פתיחה – 5 דק', ואז 10 דקות לשאלות התלמידים. 
  2. הפיכת סדר השיחה: התחילו משאלות פתיחה שימקדו אתכם ויאפשרו לכם להתייחס שמית לתלמידים במהלך דברי ההמשך שלכם, האורחים. הנה דוגמה: בהרצאה על חלומות, שאלו בפתיחה את התלמידים לחלומותיהם, וכיצד היו רוצים להרגיש כשיהיו גדולים במקום עבודתם. תוך כדי שהם עונים, כתבו את תשובותיכם. לאחר מכן הציגו את עמדתכם לגבי הגשמת חלומות תוך התייחסות וחיבור לחלומות והתחושות של התלמידים. חברו את הסיפור שלכם לסיפור שלהם. זו מהות השיחה. 
התלמידים חייבים להיות חלק מהשיחה! (רגע משיעור עם מיכאל שורפ)


כלל 4: זמן, זמן, זמן.
בשיחות ועידה, חשוב להגדיר את הזמן היטב, כדי להתמודד בצורה טובה עם אתגר הקשב של התלמידים (ראו את הסעיף הקודם). לכן אין טעם שאנסה לקפוץ גבוה מידי ו"לתת יותר זמן ל...". 15 דקות מתוך שיעור של 45 דק' הן זמן מספיק מכמה סיבות:
  1. יש זמן למורה להכין את הכיתה - 30 דקות של הכנה, 15 דקות של שיחה. 
  2. המומחה מתחבר לתהליך בנקודה מסוימת
  3. משך השיחה מאפשר ניצול נכון של תווך שיחות הועידה
  4. חלוקת זמנים נכונה במהלך השיחה קריטית – הגדרת זמן השאלות של הכיתה.


אז זה הסיכום: פשטות טכנולוגית, הכנה מראש, הגדרת זמנים ודגש על שאלות התלמידים – זו המהות. 

עם כל הכבוד לטכנולוגיה – זה הכל עניין של פדגוגיה חברים, רק פדגוגיה.





יום שישי, 23 בינואר 2015

למצוא את ארגז החול


אל תהיה ילד.

כמה פעמים אמרתי את זה לתלמידים שלי. קח אחריות, הגע בזמן, הקפד ללמוד, לשאול שאלות, לא לפחד לא להבין. החיים הם לא משחק. בכל מקום עבודה תצטרך להיות רציני, ואחראי, ולבוש בקפידה, ולשמור על הכללים, ולגלות מחויבות, ואם לא תלמד בעבודה לא תהיה לך עבודה.

את רוצה עבודה מסודרת, לא ככה? כזו שתיתן לך פרנסה טובה, כזו שתיתן לך יציבות, שתוכל לדאוג לרמת חיים נאותה עבורך ועבור המשפחה שלך. את רוצה חברים, וגם אתה רוצה, ומשפחה, נכון?

כן, יצא לי להגיד חלק מהמשפטים האלה לתלמידים שלי, ואני מניח שחלקנו שמע אותם בתור תלמידים, וחלק מההורים אומרים את זה לא פעם, וזו מן מנטרה כזו שמובילה אותנו הרבה.
אנחנו חייבים לגדול. לגדול פירושו האוטומטי בחוגים רבים הוא להיות יציב. לכן המסרים שאיכשהו תמיד מוצאים את דרכם למקומות העמוקים ביותר במוח שלנו הם: לך תמצא תחום עיסוק שיעניק את היציבות הזו.

לאחרונה התחלתי לקרוא את "המקום הנכון" של קן רובינסון שתמיד משאיר אותי עם חומרים עמוקים למחשבה.
רובינסון מדבר הרבה על חשיבות החינוך ליצירתיות ולמציאת הקול הפנימי של כל אחד, קול אחת. הוא לא חוסך שבטו ממערכת החינוך הממוסדת שמתאימה למטרות המהפכה התעשייתית ולא לעידן הדינמי והקפריזי שבו משרות נסגרות בזו אחר זו בגלל תהליכים גלובליים, טכנולוגיים, אידיאולוגיים ועוד מילים מורכבות.

ואז עצרתי רגע לחשוב על אנשים שאני מכיר שממש נהנים במקום העבודה שלהם - שמבחינתם העבודה היא דרך חיים, ושמוכנים להשקיע רבות בעבודה, שחווים בה הצלחות ושחוזרים ממנה מועצמים הביתה - אל התא המשפחתי, אל החברים, אל מעגלי האהבה שלהם.
ככל שהעמקתי בזה יותר, בעיקר לאורך הקריאה, הבנתי שבעצם כולם - בצורה כזו או אחרת - מתנהגים כמו ילדים.

ארגז חול - אולי זה מה שאנחנו צריכים? (תמונה מתוך אתר Mako)

כנראה שבמצב הקיומי של הילדות נמצאת הרבה יותר אמת מאשר בעולם המבוגרים. הדברים יותר ברורים, יותר פשוטים, נטולי הגנות והבניות ופחדים. בילדות, עיקר העיסוק הוא משחק. משחקי קוביות, ציור בצבעים, משחקי מילים, בניית ארמונות בחול. כשחיברתי את האנשים האלה, אלו שנהנים ממה שהם עושים, פתאום הבנתי שאלו הם אותם אנשים שהעבודה שלהם עושה אותם לילדים, ושהם כמו ילדים בעבודה שלהם.

תחום העיסוק של אותן חברות וחברים הוא כמו ארגז חול עבור ילדים: זהו מרחב שבו הם חשים נוח לבנות ולהצליח, לא חוששים ליפול, מרחב שבו יש להם את תחושת העצמאות הזו שלא מבטלת אחרים ושמעודדת שיתופי פעולה. כמו ארגז חול, בעבודה הם יכולים להיות מי שהם - עם הצחוק והעצב, הם חווים משהו קדמוני של חדוות היצירה, משהו שמחבר אותם עם אותם רגעים של בנייה - אי שם בארגז החול בגן השעשועים הסמוך, או על חוף הים.

אז אולי מה שאני צריך לומר יותר לתלמידים הוא דווקא הדבר הבא:
אם עבודה אתם רוצים, שאפו למצוא עבודה שתאפשר לכם תחושת עצמאות ומרחב יצירה, כזו שתגרום לכם לשמוח ולתרום, כזו שלא תחששו להיות בה אתם בצורה הטבעית ביותר שלכם.

אז בקיצור,

תהיו ילדים - ולמדו כדי למצוא את המקום שיאפשר לכם להיות כאלו.