למידה בשיטת התיוג (או: איך לעודד טיפה חשיבה יצירתית בלמידה "סטנדרטית"?)

קלסרים, ערימות של קלסרים, מדפים סדורים ומסודרים של ניירת: לכל מסמך מקום משלו, לכל קלסר כמה חוצצים, לכל תופעה, מסמך, דבר, חפץ, מקום שהוא שייך לו.

כך הדור המבוגר יותר רגיל לחשוב ולסדר את כל חייו בתיקיות. לא אחת הדור נתקל פתאום בצורך להכריע באיזו תיקייה להניח מסמך מסוים? האם חוזה שכירות ייכנס תחת כותרת חוזים? או אולי ענייני דירה? האם תעודת הוקרה מהעבודה תיכנס ל"ברכות אישיות", או אולי ל"ברכות מהעבודה"?

שיטת החשיבה הזו, של הסדר המאורגן, שבה כל פריט מידע משויך לתתי תיקיות ונוגע לנושא ספציפי ולא אחר בלתו מאפיינת מאוד גם את האופן שבו בנויים בתי ספר רבים בארץ, בעצם – אולי רובם. המערכת מחליטה לקטלג נושא אחד תחת קטגוריית "ספרות", ואחר תחת קטגוריית "אזרחות" וכן הלאה. העניין הוא שבעידן Google  ו-Facebook הדברים שונים לחלוטין.

העידן שבו התלמידים של היום חיים מאפשר להם לראות באותה תופעה נושאים רבים ומגוונים, כשם שבתמונה אחת בפייסבוק ניתן לסמן כמה מושאים / דמויות / ישויות רבות. גם ביוטיוב ניתן להזין סרטון חדש ולשייך אותו לכמה קטגוריות, וב-Google Plus כל פריט יכול להיכלל תחת כמה מעגלים.

זוהי שיטת התיוג, והיא שונה מהותית מכמות הקלסרים. יש בה לטעמי משהו הרבה יותר אמיתי: המציאות אינה משעבדת עצמה לקטגוריות שלנו. אנחנו אלו המדביקים למציאות תוויות.

כל אדם רואה את אותה המציאות באמצעות המשקפיים שלו, והיצירתיים במיוחד רואים אותה דרך כמה סוגי משקפיים. היכולות לראות כמה רבדים של אמת או מציאות בתופעה אחת היא העומדת בבסיס שיטת התיוג, השיטה שמנהלת כיום חלק ניכר מהתקשורת באינטרנט. אם נשלב זאת עם שכיום כל מידע באינטרנט משולב עם מידע ממקורות אחרים שניתן לקפץ ביניהם כל הזמן, ניתן להבין שחינוך ולימוד הרואה בכל תופעה כמשויכת לתת קטגוריה ספציפית – חינוך שנוי במחלוקת ולא מספיק מעודכן.

מצד שני, החשש הגדול של מורים הוא שתהליך למידה "מקפץ כזה" לא יאפשר הבנה לעומקם של דברים, ומנציח את תהליך הלימוד כהפרעת קשב אחת גדולה. בעידן שבו על התלמיד לדעת מושגים מסוימים לקראת בחינת בגרות חיצונית, התשובות חייבות להיות ברורות ומקוטלגות היטב. אין מקום לדמיון אישי, ואם כן – הוא די מוגבל. חשיבה יצירתית מגיעה לעתים רחוקות יותר ללמידה מסוג כזה.  

אז איך פותרים את העניין הזה? אני מאמין שבעידן של היום, עם כל היכולת להקנות לתלמידים ידע בדרכים מגוונות, אפשר גם לפנות את הכיתה לפעילויות או שיחות מגוונות יותר. כמובן שייעשה טוב אם כמות הבגרויות תפחת ותיתן קצת אוויר לנשימה, אך אפשר גם תוך כדי. פשוט צריך קצת תעוזה. ישנן דרכי לימוד שונות שיכולות לאפשר להסתכל על אותה המציאות בדרכים שונות, קרי בתיוגים שונים, דרך תחומי לימוד שונים. אפשר לעודד תלמידים לפתור בעיות בדרכים שונות או לנתח את אותו הטקסט מזוויות שונות; אפשר לבצע "תרגילי תיוג" לסיפורים מסוימים במסגרת הלמידה והאפשרויות הן רבות.

המפתח כמובן טמון ביכולת של המורה לשלוט בתחומי ידע שונים, ולעתים גם להודות שאינו שולט בכל ולאפשר לתלמידים שלו ללמד אותו קצת, ואולי הרבה. אני מאמין שמורים רבים הם בעצם אנשי אשכולות שבגלל השיטה נאלצים לשים בצד את פיתוח הדמיון והיצירתיות ולהתמקד במה שמצופה מהם – להעביר תלמידים את הבגרות. מי ייתן והמציאות הזו תשתנה. לשמחתי, יש בתי ספר שמלמדים בשיטת אשכולות ומחברים תחומי לימוד שונים, ראייה לכך שהדבר אכן אפשרי. אז למה לא?

ואם אתם רוצים תרגיל נהדר לפיתוח דמיון וחשיבה יצירתית, אין כמו תרגיל החפצים של התוכנית "של מי השורה הזאת בכלל". קבלו את הקטע הבא. צפייה נעימה ולמידה יצירתית ומעשירה.

דיון עולמי ממקומי: סיכום חוויית התנסות ראשונה ב-Google Connected Classrooms

היי לכם,

בחודש האחרון השיקה Google שני מוצרים מעניינים מאוד, האחד Google Connected Classrooms – רשת שיח עולמית בין כיתות, והשני Google Helpouts – רשת ייעוץ והכוונה לכל אחד כמעט בכל נושא (משיעור ניסיון בגיטרה ועד צביעת גדרות – עשה זאת בעצמך, לא ממש מוכוונת בתי ספר).

נרשמתי לסשן התנסות במוצר הראשון, והצטרפתי לדיון עולמי בין בני נוער בנושא Gun Violence. את הדיון הנחה מנחה חביב מטעם ארגון שנקרא GNG – Global Nomads Group אשר שוחח מ"האולפן" באמצעות Google Hangout עם בני נוער מכמה מקומות: שני בתי ספר בארה"ב, מרכז למנהיגות נוער בסומליה, ומרכז מנהיגות נוער נוסף בפקיסטן.

.מנחה הדיון: הנחה את הדיון בצורה מסודרת. ניהול דיון מרובה משתתפים ללא מנחה נדון לכישלון.

לצערי, הסתבר לי שההצטרפות לשיח מבחינתי אינה כחלק מהדיון, אלא כצופה מן הצד שיכול לכתוב שאלות שהמנחה מקריא בהמשך השיחה. רוצה לומר, המשתתפים במפגש הוידאו ידועים מראש, והצופים מהצד מעלים שאלות. לשמחתי, את השאלה שלי הקריאו.

קצת על הקטע הטכני: בסך הכל המוצר – Google Hangout עבד לא רע מבחינת הסאונד והתמונה (למעט כמה רגעים), אך ניכר היה חוסר הכנה מצד המארגנים לבעיות הקשורות לאיכות הסאונד – כמו שימוש במיקרופון והנחיות למשתתפים כיצד לשוחח (להתקרב למצלמה ולמיקרופון כדי שהמשתתפים האחרים יוכלו לשמוע אותם). חלקים גדולים מהשיחה היה הד חזק מאוד שהשפיע על איכות הסאונד. הבעייה הייתה ברורה יותר כאשר דיברו המשתתפים מהמדינות האחרות שהאנגלית לא שגורה בפיהם. שיהיה.

מבחינה פדגוגית, ניתן מקום לשאלות מהקהל, ובמקרה זה הוקראו 2 וחצי שאלות. סוגיית מעורבות הצופים מן הצד מצריכה חשיבה נוספת: האם ניתן לאפשר לצופים לשאול שאלות מראש וכך לכוון את השיחה לפיה הנקודות שהועלו, או לשאול שאלות אונליין? מסתבר שלגבי האופציה האחרונה – הרעיון עובד חלקית.  

דבר נוסף, היה קושי לעקוב אחרי הדיון כולו, והיה מקום לשלב בשיחה חומרים ויזואליים נוספים – סרטון פתיחה, תמונות וכו'. השיח כשלעצמו היה מתיש לפרקים, לפחות מבחינת החווייה שלי.

וכעת לשלב הדיון: היה מרתק להקשיב לחוויות של בני נוער שחווים שימוש בנשק חם כחלק משגרת חייהם. בני הנוער מסומליה סיפרו על המצב הביטחון האישי הרעוע ברחובות מוגדישו, ובפקיסטן מסתבר שקלצ'ניקוב ברחובות הוא משהו מאוד שכיח. בארה"ב אביו של אחד מהנערים שהשתתפו בסשן נורה, ומורה בבית הספר של אחת התלמידות נהרגה מירי. 

דובר על הקשר בין עוני לבין שימוש בנשק בעיקר בסומליה ובפקיסטן, על תחושת הכוח והיכולת לשלוט בגורלך שהנשק מאפשר למשתמש בו. נשאלה השאלה כיצד ייתכן שבארה"ב המפותחת כל כך, החזקת נשק הפכה דבר שבשגרה. נער אמריקני אמר שהסיבה היא החוקה האמריקנית המאפשרת, והעובדה שהחזקת כלי נשק היא חלק מהתרבות הפנאי – קשורה לציד למשל. לדבריו, כלי נשק לא הורגים בני אדם – בני אדם הורגים בני אדם. חשבתי לעצמי: מסתבר שהלובי של חברות הנשק בארה"ב עושה אחלה עבודת יחסי ציבור.

בני נוער מסומליה אף קראו לארה"ב להפסיק את הפצת הנשק בעולם. בתגובה התגונן אחד הנערים האמריקנים: זה לא רק אנחנו, אלו גם רוסיה וישראל. 

בני נוער מסומליה: קלצ'ניקוב הוא דבר שגרתי ברחובות מוגדישו

כמובן שאני קצת חסר סבלנות מטבעי, ואחרי 35 דקות של שיח על החוויה ואז ניסיון לניתוח מלומד של הסיבות, הוקראה שאלתי: מה לפי דעתם יכולים הנערים והנערות האלו לעשות כדי להפחית את השימוש בנשק בקהילתם. התשובות לא דנו כל כך באחריות האישית, אלא יותר בדברים כמו: "אנחנו צריכים לקרוא על זה", או "זה משהו שמקבלי ההחלטות צריכים לתת עליו את הדעת", "צריך שינוי מדיניות". מן הסתם פחות התחברתי לזה, בעיקר כשמדובר בבני נוער מתוכניות מנהיגות שונות.

לסיכום החוויה, אפשר לומר שמדובר בפלטפורמה מעניינת, ואם כל המפגשים מתנהלים באותה צורה, אפשר לנחש שאיכות התקשורת בין הצדדים בסך הכל טובה, ואפשר לשמוע את הצדדים השונים, אם כי עדיין יש מה לשפר מבחינת איכות הסאונד ושימוש במיקרופון.

מבחינה פדגוגית השאלות והתגובות היו מעניינות והדיון שם לימד אותי כמה דברים חדשים. עם זאת יש מקום להוסיף "עזרים מקדמי דיון" בדמות תמונות, סרטונים וכו' – שעה מול וידאו-קונפרנס ללא "שוברי שגרה" ועם משתתפים שבעיות הסאונד והמבטא מקשים על הבנת דבריהם – לא תמיד להיט.

מבחינת הדיון – בהחלט מעניין ומחכים. הקשבה לבני נוער שחיים בצל שימוש בנשק חם ברחובות העיר היא דבר מרתק.

אתן/ם מוזמנותים להצטרף גם אתם לאחד הסשנים האלו, לשריין לעצמכם מקום ולהתנסות. 

ליווי והדרכה – עליי.

ישן מפני חדש תוציא - קצת על סמנטיקה בתחום הטכנולוגיה בחינוך

אני מורה מתוקשב.

נשבע לכם. יש לי פייסבוק. אני לא מנותק, אני מחובר. יש לי גלאקסי חדש עם כל האפליקציות החדשות ואני יכול לבחור מה בראש שלי. אני מתכתב עם תלמידים בוואטסאפ ואני עובד עם מצגות בשיעורים. אין, חבל לכם על הזמן. אני מורה מתוקשב.

אני בית ספר מתוקשב.

באמת, נשבע לכם. אני בית ספר מתוקשב: יש לי מקרנים בכיתות, ולוחות חכמים, ומידי פעם המורים שלי מראים סרטים לתלמידים, ויש לי מחשבים בכיתות, וגם אינטרנט בחדר המורים. אני מתוקשב, ממש כאן ועכשיו.

אני משרד החינוך

אני מתוקשב, אני עושה למידה מרחוק. אני מתאים את עצמי למאה ה-21. אני חדשני, נכשני, עדכני ולא יותר מידי פולשני (תלוי מי מדבר, אתם או אני).

בקיצור חברות וחברים – סמנטיקה, מילים. עם כל מונח חדש בתחום של שילוב טכנולוגיות בחינוך נראה כאילו הדובר לא מבין שעצם השימוש במונחים חושף תפיסה מהותית – לא עדכנית – לגבי מקום הטכנולוגיה בחיי התלמידים. סמנטיקה אינה משחק שיווקי. בחירת מילים מעידה על תוכן, על צורת חשיבה, על מהות. במילים אחרות, ייתכן כי מי שבוחר להשתמש במילים כמו "תקשוב" או "למידה מרחוק" כדי לתאר את המציאות העכשווית הוא קצת, אולי, איך נאמר, לא מתקדם כפי שהוא חושב. האינפלציה שאני חש בה כתוצאה משימוש יתר במונחים האלה גרם לי לתהות קצת על קנקנם, להרהר ולערער, והרי מחשבותיי לפניכן/ם. 

"תקשוב" הוא מונח שמתייחס לתקשורת נתונים בין מכשירים אלקטרוניים, והחיבור המוגזם בינו לבין דמות המורה (בדמות המונח "מורה מתוקשב") או בית הספר מבטא לדעתי מין לחץ שקיים במערכת כדי להוכיח רלוונטיות – לעצמך ולתלמידים. אדם אינו מחשב, ולא צריך לשאוף להיות. הוא מושפע מהטכנולוגיה ללא ספק, אך האם הפך מתוכנת? (אולי כן, אולי לא – תלוי באדם כנראה).

"מתוקשב" הפכה להיות מילה שיווקית, למרות שמי שבאמת "מתוקשב" תפיסתית לא יגיד על עצמו שהוא "מתוקשב". הוא פשוט חי את התקופה.

שנית, לא אחת התחושה שהמילה "מתוקשב" מטרתה בעצם לטשטש את העובדה שלא אירע כמעט כל שינוי בתהליכי הלמידה בכיתות. ה"תקשוב" הוא שכבת על, כאשר המהות היא השיטה הרגילה, והמילה "תקשוב" שנועדה להראות שאנחנו שוחים עם הזרם, לא מנותקים.  

למען הגילוי הנאות אגיד כי כמורה שפוגש את התיכון לראשונה גם אני מרגיש שאני מלמד לעתים בשיטות ישנות (הכתבות, ניסיון להספיק חומר), אבל בהחלט השאיפה היא לאפשר יותר תהליכי למידה בצורה שהם מתקיימים בחטיבת הביניים, למיטב נסיוני.

וכעת ל"למידה מרחוק". איזה מונח מעצבן הוא, ואיך השימוש הרווח בו פשוט מפספס את העיקר בסוג הלמידה שהוא מנסה לתאר.

קודם כל, נשאלת השאלה אם יכולה להתקיים למידה "מרחוק" – ללא קירבה מסוימת בין הלומד לבין הגורם המלמד אותו (אדם או מכונה). חשבו כמה שעות משקיעים מפתחי משחקים, תוכנות ואתרי למידה בעיצוב חוויית משתמש והתאמת הלמידה לצרכי הלומד, הכי קרוב ליחס אישי שאפשר?

זוהי לא "למידה מרחוק". זוהי למידה מותאמת אישית. "למידה מרחוק" חושפת את הפער התפיסתי של המשתמש: הוא חושב במונחים גאוגרפיים, כאשר האינטרנט משבש את מימד המקום.

בנוסף לכך, כל כוחו של האינטרנט, של הרשתות החברתיות, הוא לא הדגש על האפשרות ללמוד מרחוק, אלא הפיכת הרחוק לקרוב, הבלתי נגיש - לנגיש. זהו האינטרנט, זוהי הגלובליזציה. פייסבוק עשתה הון כי הבינה את זה, והקהילות המדומיינות של אנדרסון עברו מרמת המדינה לרמת הרשת. הקרבה, גם אם המדומיינת, היא היא העומדת במוקד חוויית הלמידה. אז לחזור ולשים את הדגש על "הרחוק"? כאילו חזרנו לימי פרסום פרוטוקול האינטרנט הראשון.

ודבר אחרון: המושג "למידה מרחוק" בעצם רומז לתלמידים במערכת – והתלמידים לא טיפשים – שהצורך בבתי ספר במתכונתם הנוכחית הולך ופוחת, משום שתכליתם היא הקניית ידע, ואת זה אפשר להשיג גם בלי הפורמט התעשייתי של המערכת הנוכחית. המונח הזה מתעלם בעצם מהעובדה שלמידה אינה רק הקניית ידע, אלא תהליך עמוק יותר של בדיקה ועיצוב, הפיכת סימני קריאה לסימני שאלה, גילוי וחיפוש עצמי.

המושג הזה מזמין אותנו, שוב, לחשוב מה מטרת בתי הספר שאליהם הולכים התלמידים שלנו, בעיקר בעידן שבה היכולת להשיג למידה מותאמת אישית (ולא – לא "למידה מרחוק") גדולה הרבה יותר מבעבר.

כך או כך, השימוש במילים הנכונות כדי להגדיר את המציאות באופן נכון, יכול להיות תחילתו של תהליך התקדמות אמיתי בתחום שילוב הטכנולוגיה בחינוך, או ליתר דיוק – לקיים חינוך המתאים לסביבתו ולתקופתו.