אמירות גזעניות בכיתה – רעיונות לניתוח והתמודדות (סיכום דיון במסגרת חותם)

שלום לכם,

הנושא הבא נדון במסגרת מעגלי שיח שקיימנו מורי "חותם" ממחזור ב' בנושא זכויות אדם וגזענות.

הדיון בנושא הזה סבוך מאוד ומלא אמירות תיאורטיות על חשיבות מיגור הגזענות במערכת החינוך. אולם בבואנו אל הפרקטיקה, אל היומיום, במקומות שבהם אנו נתקלים בתופעות כאלו – אנו לרוב מוצאים עצמנו נבוכים. כיצד מתמודדים עם תופעה כל כך עמוקה? כיצד משנים את השיח? כיצד אני מתמודד עם דרישות המערכת "ההישגיות" לעומת דרישות המערכת "החינוכיות" (הפרדה רטורית פר אקסלנס בין הישגיות לחינוכיות, ותו לא – ההישגים אמורים להימדד ברמת החינוך).

המבוכה של המורים, באין מורה נבוכים, מחייבת אותנו להתמודד עם הנושא. התופעה קשה עוד יותר כשמדובר במורים בשנתם הראשונה.

הנחת היסוד היא שלכל הערה גזענית צריך להיות טיפול שונה בהתאם לפרמטרים משתנים. לא כל הערה גזענית תגרום להפסקת השיעור, שכן בסופו של דבר המטרה שלנו היא לטפל ביעילות בבעיה ולא לנפח אותה למימדים שלא היו קיימים מקודם. מצד שני, מה עושים מול תלמידים וכתות שאצלם הבעיה אקוטית יותר?

לאחר הצגת הפרמטרים, נציג כמה פתרונות שהועלו במסגרת הדיון. אשמח מאוד אם תגיבו על הפוסט הזה, תוסיפו מהניסיון שלכם, תשאלו שאלות, תקשו קושיות. אני מרשה לעצמי להוסיף עוד כה רעיונות להתמודדות גם כן. 

באופן אישי אני מאמין שזהו האתגר הערכי המרכזי בימינו, ואני מקווה שכולנו נירתם למאמץ.

אם כך, השאלה המרכזית היא כזו:

נתקלתי באמירה גזענית בכיתה – מה אני עושה עם זה?

לצורך ההגדרה המרחיבה ולא ההגדרה המקלה, נכלול תחת "אמירה גזענית" גם אמירות פוגעניות כלפי תלמידים בכיתה על רקע מוצאם, דתם וכו' (למשל אמירות כלפי יוצאי אתיופיה, רוסיה וכו') ולא רק אמירות שכיחות יותר שנוגעות ברובן לציבור הערבי בישראל בפרט, ולעולם הערבי בכלל.

הניתוח שאנו מציעים למצב מתבסס על כמה פרמטרים (והוספתי עוד כמה משלי):

א.      חומרת האמירה

ב.      מיקומה בשיעור

ג.       זהות התלמיד המעיר

ד.      זהות הכיתה

ה.      השפעת התלמיד על הכיתה

ו.        מצב המורה

ז.       מקור הגזענות

חומרת האמירה: במה מדובר? האם בהערת אגב כמו "נו, ערבים / סודאנים / חרדים...", או באמירה שאומרת "וואלה, צריך להרוג את כל ה... האלה"? יש הבדל בין שתי האמירות כאשר בבירור השנייה חמורה הרבה יותר. שאלה נוספת: האם אמר זאת בקול רם או בקול חלש? אם הוא יושב בשולחן הראשון ליד המורה ושאר הכיתה לא שמעה, האם יש צורך לעשות דרמה מהסיפור? לא – צריך להקפיד להעמידו במקום בצורה שקטה שלא תעורר את כל הכיתה.

מיקומה בשיעור: בעיקר בשיעורי אזרחות, אך גם בשיעורי תנ"ך, היסטוריה, ספרות וחינוך – חשוב לראות באיזה הקשר נאמרות האמירות הללו. אם האמירות מגיעות כך סתם, יש לטפל בהן באופן שונה. אולם לעתים דווקא "נזמין" אמירות גזעניות: נציף נושא שנוי במחלוקת כדי להיחשף לעמדת הכיתה. אין טעם לכעוס סתם על תלמיד שהביע דעה בהקשר לנושא מסוים שהועלה בכיתה בכוונת מכוון. יש להשתמש בכך כדי להבין מה מציק לו, ולטפל בכך בהתאם.

זהות התלמיד המעיר: האם הוא תלמיד פרובוקטור? האם המטרה שלו היא לעצבן את המורה מלכתחילה? האם יציאה מהשלווה במקרה כזה לא מראה לו שהצליח במטרתו? אני סבור שיש לטפל דווקא בביטחון, בשקט ובישירות בתלמיד כזה. שיטת הצעקות לא תעזור כאן.

זהות הכיתה: האם מדובר בכיתה שהיא בעלת דעות גזעניות בדרך כלל, או שמדובר במשהו נקודתי? טיפול בכיתה שלמה הוא טיפול שונה מזה שיינתן לבודדים שמביעים עמדה כזו.

השפעת התלמיד על הכיתה: עד כמה אמירותיו של התלמיד משפיעות על הכתה? מה מעמדו החברתי בכיתה? האם באמצעות האמירה הזו הוא מנסה למצוא חן בעיני הכיתה? כשנטפל בתלמיד כזה מומלץ עוד יותר להשתדל לא לנסות "לנצח" אותו בדיבייט ולהוכיח אותו על טעותו בצורה נוקבת, אלא לעשות זאת בעדינות ותוך העצמה.

מצב המורה: בואו נודה בזה, לעתים אנחנו לא במיטבנו. אם השיעור בשעה אחרונה ביום ואנחנו עייפים, הנטייה שלנו להתעצבן ולרצות להוכיח לתלמידים עד כמה הם טועים – נטייה זו גדולה כפליים. לרוב זה יבוא בטונים גבוהים יותר או לחלופין דווקא בייאוש ובהתעלמות מסוימת מהערות שדווקא יש מקום להגיב כלפיהן. כדאי לנו להיות מודעים למצבנו ולפעול בהתאם.

מקור הגזענות: זהו פרמטר עמוק מאוד, והוא אולי לב הבעיה. במדינה כמו ישראל, וביתר שאת בימים אלו, ניתן לעתים להבין את מקורות הגזענות בהיעדר גורם מסביר ומכוון. כיצד נוכל לכעוס עד בלי די על תלמידים שלומדים באזורי עימות וספונים במקלטים בשל ירי הרקטות מרצועת עזה? האם לא ניתן להבין (אינני מתכוון לקבלה של הדברים אלא להבנת מקורם) מהיכן זה מגיע? 

יתרה מכך, תלמידים רבים מגיבים באלימות בגלל כעסים אחרים שרובצים עליהם (תחושת אי שייכות, "חינוך" אלים בבית) והם מחפשים מקום להוציאם. גם את הדברים האלו צריך לזכור. 

אז אילו פתרונות ניתן להציע? אני מאמין שתגובה דרסטית של זעזוע קולני מצד המורה מתאימה למקרי קיצון ספורים מאוד (אם בכלל). תגובה אמיתית ועמוקה יותר דורשת טיפול מעמיק מעמדה של עוצמה ולא מתוך חולשה. כאן עלו במהלך הדיון כל מיני מקרים שבהם מורים בחותם נתקלו באמירות כאלו והגיבו. גם כאן אוסיף עוד כמה משלי, ואתם מוזמנים להוסיף משלכם.

א.      חשיפת פערי הידע

ב.      שיקוף דו קיום

ג.       סיפור אישי

ד.      שיקוף הפוך

ה.      אמונה בטוב לבו של התלמיד

ו.        חיבור למקורות במורשת ישראל

חשיפת פערי הידע (הצעתו של עופר דוד): עופר הסביר כי הוא נוהג פשוט לעצור את השיעור ולהסביר לתלמידים כמה הם לא יודעים. הוא נתן דוגמה בה ביקש מתלמידיו לחפש חומר על היהודים בתקופת "תור הזהב" תחת השלטון המוסלמי לעומת היהודים תחת השלטון הנוצרי באותה תקופה. כשמגיבים עם עובדות, בדרך כלל לתלמידים קשה יותר להתעלם מהדברים. 

שיקוף דו קיום (הצעתה של מיכל ליכטרמן): מיכל סיפרה על מקרה של התבטאויות גזעניות קשות בכיתה אותה היא מלמדת. בבית הספר שלה ישנה מורה ערבייה נוצרייה שזוכה לאהדה בקרב התלמידים. מיכל, דתייה עם כיסוי ראש, תיאמה עמדות ודרכי פעולה מול המורה הערבייה. שתיהן פעלו ביחד וכל אחד לחוד בתחומה כדי למגר את העניין. כך בעצם הן שיקפו דו קיום, דווקא בין מי שנראה לתלמידים שכביכול "אמור" לשנוא את הציבור הערבי – הציבור הדתי.

סיפור אישי (סיפורה של נוהא אבו גרארה, בדואית המלמדת במסגרת חותם): נוהא סיפרה על התבטאויות קשות בבית ספרה בנוגע לירי הקסאמים. כאן היא הסירה את המגננות ונכנסה לסיפור האישי שלה. היא סיפרה על כך שהיא במקורה מהדרום, מרהט, וגם היא ומשפחתה נאלצים לשבת במקלטים ושזה אכן לא נעים. אולם עם זאת, אין זה אומר שהיא שונאת אנשים אחרים על לא עוול בכפם. כאן אנו רואים דוגמה שהסיפור האישי יכול לפתוח את האוזניים ואולי גם את הלבבות של התלמידים.

שיקוף הפוך (משהו ממני): נתקלתי באמירות קשות בנוגע לטבח בסוריה. תלמידיי אמרו אמירות בסגנון: כמה שיותר – יותר טוב. רשמתי את האמירה על הלוח, בניתי טבלה שבצד אחד רשומה המילה "יהודים", ובצד השני המילה "סורים" ושאלתי את הכיתה במה אנחנו שונים מהם? הכיתה הייתה נבוכה ואז התחילה לשפוך: לא אכפת להם מבני אדם – כלומר שלנו אכפת; לא אכפת להם מהעם שלהם – כלומר שלנו כן; הם חסרי רגישות – כלומר שאנחנו רגישים; אין להם כבוד לאחר – כלומר שלנו כן.

אם כך – הישראלים הם אכפתיים, אכפת להם מהעם שלהם, הם רגישים ויש להם כבוד לבני אדם אחרים. כיצד התכונות הללו מתיישבות עם האמירה – "כמה שיותר – יותר טוב"?

אמונה בטוב לבו של התלמיד: לעתים, כמובן תלוי במקרה (בעיקר כשמדובר בהערות קטנות שנאמרות כבדרך אגב בשיעור), אני פשוט עונה לתלמיד בשקט משהו כמו: "אולי נעלה את הרמה של הדיון? אני בטוח שאתה מסוגל להתבטא בצורה יותר עניינית ונאותה מהאופן שבו דיברת כרגע". זה עובד לי לא רע בינתיים.

פירוק ההתניות הכוחניות של הזהות היהודית (מתוך העובדה שאני מלמד בבית ספר יהודי): בעיקר בתקופות עימות, בולטת הפרשנות המחברת בין תפיסת היהדות לבין תפיסת הכוח - היהודי הוא איש צבא, וכוחו מאפשר לו להשתמש בו ללא מעצורים נגד כל "האחרים".
הדברים בולטים יותר בקרב בני נוער שעומדים להתגייס לצבא, ולכן גם תופסים יתר חשיבות. אני אישית מאמין שצריך להגיע לנושא זכויות האדם מהמקום שיגרום לנוער להקשיב. בגיל בו חיפוש הזהות (תופעת חובשי הכיפה הזמנית) ומכאן גם הנטייה לאלימות גדולה יותר, אני פונה אליהם משם. 
הרעיון הוא לספק פרשנות אוניברסאלית הומניסטית ליהדות, לראות את המימדים המורכבים, ולהסביר שלהיות יהודי ממש לא סותר ולהפך - דר בחפיפה אחת (ולא ב"חפפה" אחת) עם להיות אדם, להיות אנושי; להיות יהודי הוא חלק מתפיסת עולם שאינה צבאית, אלא רוחנית ומעשית - דתית ואנושית, אשר כוללת בין היתר היבטים שקשורים לצרכי השעה - צרכי הביטחון. 
בהקשרים כאלו מומלץ להציג ידע במקורות יהודיים מתונים, להציג דמויות מופת שראו ביהדות הרבה יותר מאשר הגנה צבאית על הארץ וכו'. הדוגמאות רבות, האחריות שלנו למצוא אותן.

אלו הדברים שאנחנו חשבנו עליהם בשיח שלנו.

מה הפתרונות שלכם? מה עבד עבורכם – וגם מה לא עבד עבורכם? האם הייתם מוסיפים פרמטרים לניתוח או מחדדים פרמטרים קיימים? הבמה שלכם. אנא הגיבו.

בהצלחה לנו!