כשהאורות כבו, לא
ידעתי בדיוק למה לצפות.
על הבמה עמדו יפתח קליין ויוסי גרבר, שני שחקנים
נהדרים. הסיפור: "ימי שלישי עם מורי", הצגה על פי ספרו של מיץ' אלבום.
המחזה מגולל את המפגש המחודש בין מיץ' לבין מורו הנערץ, מורי שוורץ, כ-20 שנה לאחר
שנפרדו בתקופת הקולג'. השניים חווים מחדש צחוק ובכי, ומשוחחים על כל הדברים
החשובים בחיים – רגע לפני שמורי
עומד להיפרד מן העולם.
ההצגה דיברה אליי, לעתים חלחלה אל עמקי נפשי, והציגה בפניי
פלאשבקים של נער צעיר וסבו (ז"ל) מעורבבים בנעימות פסנתר והרבה חלומות, חששות
ואנושיות. ההצגה הציגה מורה אחד שהיה משמעותי עבור תלמיד אחד עד יום מותו. האם לא
די בכך עבור כל מורה?
ההצגה הסתיימה ואני חזרתי למירוץ הבלתי נגמר של
הכשרת הקיץ של מורי חותם. סגירת קצוות, בירוקרטיה של סיום, ליטוש מערכי שיעור
(שעוד ילוטשו רבות במהלך השנה). הזמן כמו טשטש את הזיכרון, עמעם את האורות והזניק
אותי על הקרקע. השנה בפתח, ואני כל כך במתח, והיא תהיה קשה לבטח.
השנה התחילה. כיתה ט3. יום חמישי, שעה 4. שיעור
אזרחות. פחד. 40 תלמידים, כיתה קטנה. ואני אחד. פתיחה שתכננתי מראש: שתיקה בת 2 דקות
– כתיבה על הלוח "אני לא יודע" – מונולוג איטי ונוקב: כל תהליך למידה
אמיתי, משמעותי ורציני מתחיל בשלוש מילים פשוטות: אני לא יודע. אחר כך משהו על
נהלים, וילד אחד רדום, ואחד שמסתכל על החלון, ועוד אחר שמסתכל על זאת שיושבת לידו.
8 כיתות. 270 תלמידים. שתי חטיבות ביניים. המירוץ משוגע. תחילת
השנה זכורה לי כמו מרתון – רק של חודשיים. ובכתות לא ליקקתי דבש. נראה היה לעתים
כאילו התלמידים המבוהלים חיפשו בי תקווה, ואני – בעצמי מבוהל קמעה, ניסיתי לעשות
את מה שעליו דיברו איתי כל הקיץ.
אז התקשרתי לפרגן לתלמידים משתפרים, וכתבתי הערות
מפורטות במבחנים, ולא בדקתי מבחנים בעט אדום. אבל גם הגיעה העת בה צעקתי, בה יצאתי
לעתים מיואש מהכתות, וידעתי שיעורים בהם השקעה של שעות ירדה לטמיון. בשיעור אחד
יכולתי לחוות רוגע ואי שקט, כעס ונחת, ייאוש ותקווה, התרוממות ושפלות רוח.
אחרי שלושה חודשים זה קצת נרגע. המפגש השבועי עם
חבריי לתוכנית, וכל מעגלי התמיכה שלהם זכיתי בבית הספר ומהסביבה עזרו לי לפקס את
עצמי. הדיכוטומיות הצטמצמה, ולמדתי לראות את המציאות בראייה לטווח רחוק, ולבחון
הצלחות בצורה פרטנית. וגם... למדתי לצחוק עם התלמידים. הם מצחיקים. באמת. והתלהבתי
מרעיונות שלהם שאני מעולם לא ראיתי ועליהם לא חשבתי. ונהניתי לראות אותם מדברים על
אהבה, על נתינה, מציגים כשרונות ברוכים ומברכים את הכיתה בכשרון שלהם. וראיתי
תלמידים מתהפכים, וחוזרים ומתהפכים, והופכים לבני אדם. והיו גם כאלו שלא. וכאלו
שכן. וכאלו שהיו איתי לרגע ואז נשטפו במסכת חייהם המייגעת ובכל שיעור הייתי עומל
קשות כדי לראות איזה בדל של חיוך עולה על שפתיהם. וכאלו שלא הרפו לרגע גם כשהיה
להם קשה. והיו טיולים שנתיים, ועזרה הדדית, ושירים עם גיטרה על תוך הלילה, ושיחות
נפש. ראיתי נשמות, וראיתי נוער טוב. טוב מאוד.
והיו מורים טובים בדרך, שהקשיבו ועזרו, ניערו
כשצריך והזכירו לעתים גם כשלא היה צורך. והיו ששפכו טרוניות, והיו שהתנהגו
כטירוניות (וכטירונים), והיו עוגות בחדר מורים – שוקולד ועוגות גבינה. וגם ארטיק
וסוכריות. תות גינה לא היה, אבל מנגל מפנק עם הרבה אבטיח היה גם היה. והיו וישנם אמא
ואבא ואחותי ואילונה, היו שם כל הזמן. הנעימו, הפנימו, הטעימו. תודה. אוהב אתכם.
ובלי לשים לב, הגיע סוף השנה. הם כבר עסוקים
במסיבות הסיום, בפעילויות שונות ושיעור מתקיים לא מתקיים, והנוכחות דלילה, והיו
כאלו שעברו במסדרון ואמרו שלום וחופשה נעימה בחטף והמשיכו להם עם ענייניהם השונים
ולבטיהם הפנימיים שאותם ספק אם היכרתי ואת אחריתם ספק אם אכיר. והיו כמה תלמידים
שבשיעורים המסכמים הרגישו צורך לבטא באריכות ובספק תחושות ורגעים שמחים ומיוחדים שהיו להם בשיעורים
שלנו במהלך השנה.
ושנייה לפני שעזבתי את בית הספר בדרכי אל החופשה
בה אהרהר ואערער על שהיה ויהיה, חלפתי במסדרון על פני אחד, תלמיד אחד, יחיד ומיוחד,
שהגיע באיחור חד. שאל אותי: אתה עוד תגיע לכיתה שלנו? אמרתי לו שלא. אז הוא פתח את
התיק והוציא שקית עם ספר כרוך בעטיפה. הסתכלתי בו, והוא בי. חיבוק קצר והוא רץ
לכיתה, ואני לדרכי.
וכשישבתי עם עצמי והוצאתי השקית, ישבתי וקראתי
הברכה. ואז כשפתחתי לראות את הגנוז, היא נעמדה מולי כאילו בהזמנה, כריכה קשיחה עם אותיות
קידוש לבנה: "ימי שלישי עם מורי – איש זקן, איש צעיר ומשמעות החיים".
וכך, שנה שלמה התנקזה לה לרגע אחד, יחיד ומיוחד –
ואני יושב בשתיקה, בוהה בספר ומודה להוא שיושב מאחורי, מלפניי ומצדדיי.
וכי כלום לא די בכך עבור כל מורה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה